פסק-דינו האמיץ והנוקב של שופט בית משפט השלום, בכפר-סבא, מיכאל קרשן, שקיבל תביעתם של בני משפחתם של אנשים שנפטרו לבית עולמם ונקברו קבורה חילונית, בתשלום, לפיצוי מאת המדינה, נוכח מחדלה להסדיר הקבורה האזרחית בישראל, בהתאם לחוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית, התשנ"ו-1996, בעילות של
רשלנות ו
הפרת חובה חקוקה, כך שהמדינה חויבה לפצות בני משפחה אלה, בסכום כולל של 44,000 שקלים,
אינו מצטמצם לעניינם הפרטיקולרי של תובעים אלה, אלא הוא משליך ושופך אור על התנהגותה הציבורית של המדינה, כספק שירותים, שאינו עומד בחובתו החוזית - והחוקית גם יחד - לספק שירותי קבורה חילונית, לחפצים בכך. זאת ועוד. פסק-דין זה, מוכיח - מעל לכל ספק שהוא - כי אין כל צורך לעשות שימוש בשירותי חברות קדישא, כדי לקבור מתים, בבתי קברות בישראל.
בניתוח מרתק של הוראות חוק הזכות לקבורה אזרחית, כותב השופט, מיכל קרשן, כי מטרתו העקרית של החוק הינה פתרון בעיית קבורתם של יהודים ובני עדה דתית מוכרת אחרת, המעוניינים בקבורה שתיעשה על-פי עקרונותיהם והשקפת עולמם, מתוך הכרה בזכותו של כל אדם שנפטר בישראל, להיקבר בדרך מכובדת, באופן התואם השקפת עולמו, כפי שבאו הדברים לידי ביטוי, בדברי ההסבר להצעת החוק. בקטע זה, קובע בית המשפט, בכפר-סבא - בפסק-דינו - כי חוק הזכות לקבורה אזרחית, נועד אפוא להגשים העקרון החשוב של החופש מדת.
חוק הזכות לקבורה אזרחית קובע זכותו של אדם, להיקבר על-פי השקפת עולמו, בבית עלמין אזרחי חלופי, אם בחר בכך; חובתו של השר (בעבר, השר לענייני דתות וכיום השר לשירותי דת, שהינו,
נפתלי בנט); לקבוע מקום אשר ייעוד לשמש כבית עלמין אזרחי חלופי; חובת השר לדאוג לכך שבתי העלמין,
יהיו באזורי הארץ השונים, במרחקים סבירים ביניהם וכן סמכות השר לקבוע תקנות לביצועו של חוק זה. בית המשפט מדגיש, שבהצעת החוק נכללה הוראה, לפיה מיקומם של בתי עלמין אזרחיים חלופיים, ייקבע באופן שהחפץ להיקבר בהם, ייקבר, במרחק שאינו עולה על 50 קילומטרים ממקום מגוריו,
אולם הוראה זו נשמטה מנוסח החוק שאושר. בשנת 1998, התקין השר לענייני דתות, תקנות הזכות לקבורה אזרחית חלופית (רישוי תאגידים לענייני קבורה וקביעת נהלי קבורה), התשנ"ט-1998, כאשר בתקנות אלה קיימת הגדרה למונח "אזור", כשכוונת הדברים לאזור שבו נמצא בית עלמין אזרחי חלופי ואילו
"בית עלמין אזרחי חלופי", מוגדר - בתקנות אלה - כבית עלמין שהקבורה בו נעשית על-פי השקפתו של אדם; כי זכאי להיקבר כל אדם שנפטר באזור שבו נמצא בית העלמין וכל אדם שהתגורר באזור האמור, לפני פטירתו; והוא נמצא במקום שהכריז עליו השר בצו. כמו-כן, מוגדר - בתקנות אלה - "תאגיד", שהינו תאגיד לענייני קבורה, העוסק בקבורת נפטרים, בבית עלמין אזרחי חלופי והמחזיק ברישיון תאגיד קבורה, לפי אותן תקנות. מניתוח ועיון בתקנות אלה, מגיע השופט - מיכאל קרשן - לקביעה, לפיה התקנות מורות לרשות להקים בתי עלמין אזרחיים חלופיים אזוריים, שיאפשרו להגשים מטרות חוק הזכות לקבורה אזרחית.
בית משפט השלום, בכפר-סבא, קובע - בפסק-דינו - כי שילוב הוראות הזכות לקבורה אזרחית, יחד עם תקנות הזכות לקבורה אזרחית, כמו-גם הוראת סעיף 268 לחוק הביטוח הלאומי ותקנות הביטוח הלאומי (דמי קבורה), מביא למסקנה, כי דמי הקבורה האזרחית החלופית, בבית עלמין אזרחי חלופי אזורי,
צריכים להיות משולמים, על-ידי המוסד לביטוח לאומי. בסקירה מקפת ומרתקת, בפסק-דין זה, מציין בית משפט השלום, בכפר-סבא, כי רשות המדינה לא הזדרזו בביצועו של חוק הזכות לקבורה אזרחית, כאשר התקנות לקבורה אזרחית, נחקקו - רק שנתיים ומחצה, לאחר כניסת החוק לתוקף
וכי גם בעת מתן פסק-דינו, של בית משפט העליון (השופט, מישאל חשין), ממנו מצטט בית משפט השלום, בכפר-סבא, בפסק-הדין, טרם הוקמו בתי עלמין חלופיים. גם בשנת 2006 - מדגיש בית משפט השלום, בכפר-סבא, שעה שבית משפט העליון נדרש לחייב רשויות המדינה להעביר תקציבים מתאימים לפיתוח בתי עלמין לקבורה חלופית, בהתאם להחלטת הממשלה משנת 2001, נקבע שהמדינה מתמהמהת ביישום החוק ואינה פועלת, כפי חובתה להקים בתי עלמין לקבורה אזרחית חלופית ולקדם פעילותם. בהמשך, מצוין בפסק-דין זה, כי בשנת 2011, קבע בג"ץ, שארבעה עניינים שהובאו לפתחו, במסגרת עתירה אחרת, מעקבים מימוש חוק הזכות לקבורה אזרחית.
בסקירה מרתקת ומאלפת, סוקר השופט, מיכאל קרשן, עבודת מחקר שכתבה חוקרת במרכז המחקר והמידע של הכנסת, בנושא יישום חוק הזכות לקבורה אזרחית חלופית בישראל, ממנו עולה, שאף שעברו יותר מעשר שנים, ממועד חקיקת החוק, הרי בשנת פרסום המחקר - שלהי שנת 2007 - היה רק בית עלמין אזורי אחד, באותו שלב, לקבורה אזרחית,
המיועד לכלל אוכלוסיית מדינת ישראל, כאשר כוונת הדברים הינה לבית העלמין האזורי, בבאר-שבע. בבדיקת
מבקר המדינה - בשנת 2009 - קבע הוא שהמדינה אינה עושה די ליישום החוק לקבורה אזרחית ואינה מקדמת הקבורה האזרחית בישראל. במצב דברים זה, "פורחים" גורמים פרטיים המאפשרים קבורה אזרחית, בתשלום גבוה ומנצלים מצוקת משפחות הנפטרים, בשעותיהם הקשות. מבקר המדינה מצא עוד, שמשרדי הממשלה, הנוגעים בדבר, אינם עושים די, על-מנת להציג לציבור, מלוא המידע הנוגע לקבורה אזרחית ולרכישת קבר.
מפסק-הדין עולה, כי בשנת 2003, נכתבה עבודת מחקר נוספת, בידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת ומאז חקיקת חוק הקבורה האזרחית, לא הוכרז שום בית עלמין לקבורה אזרחית - מבין שניים עשר בתי העלמין הקיימים - כבית עלמין אזורי, אולם, בפועל ולמעשה, פועלים שלושה בתי עלמין, כבתי עלמין אזוריים, בבאר-שבע, בגבעת ברנר ובעמק חפר-מסילה. רק שני בתי עלמין לקבורה אזרחית, משניים עשר בתי העלמין הקיימים, מצויים בגוש-דן - בהרצליה ובכפר-סבא,
כאשר בירושלים אין אפילו בית עלמין, אחד ויחיד, לקבורה אזרחית חלופית. מהאמור והמפורט לעיל עולה, כי הזכות למתן והספקת שירותי דת, שהוענקה בחוק, לממסד הדתי, דוגמת המועצות הדתיות, הרבנויות האזוריות וחברות הקבורה הדתיות, דוגמת חברה קדישא גחש"א, הפכה למונופול של ממש. למעשה ובפועל - המשרד לשירותי דת, אינו מתאמץ, יתר על המידה, כדי לפרסם שירותי דת חלופיים וחילוניים, שנותנים גופים המתחרים בגופי הממסד הדתי, דוגמת הגופים העוסקים בקבורה אזרחית חלופית, לקבורה הדתית. הפרסומים של המשרד לשירותי דת, באתר האינטרנט ובחוברת המידע המודפסת, בעניין זה, אינם מדויקים וחסרים מאד. המשרד לשירותי דת, אינו עושה די - לפחות במועדים הרלוונטיים למתן פסק-הדין - על-מנת לידע משפחות הנפטרים בזכויותיהם, העומדות להם, על-פי הוראות חוק.
כל עוד לא תהיה הפרדת דת ממדינה - דבר שאינו נראה קרוב - הרי מן הראוי שהמדינה תקיים חובותיה החוקיות, למתן שירותי דת חלופיים אזרחיים ומצומצמים ולא תעשה זאת, כמי שכפאה שד ורק לאחר שניתן פסק-דין של בית משפט נגדה. שירותי דת והספקתם, אינה מנת חלקו הבלעדית של הממסד הדתי ומאחר שרוב הציבור בארץ, הינו חילוני, הרי יש לכבד חילוניותו זו ולאפשר לו לקבל הספקת שירותי דת - ברווחה - חינם אין כסף, גם שלא באמצעות המנגנונים הקשורים לממסד הדתי.
