במלחמת הדעות מסביב ל"עתיד השטחים" (נכון יותר - עתיד היהודים בארצם) הצליחו מצדדי העתיד הפלשתיני לכבוש עוד משלט בשפה העברית. באמצעות השפה משתלטים כידוע על המחשבה, המחשבה מביאה לידי מעשה, ולכן אין כיבוש גדול מזה. מדובר בהכרזה הממשלתית כי 3,799 דונם קרקע בין גוש עציון לקו הירוק הם "אדמות מדינה". לוחם אלמוני בחזית התקשורתית של המלחמה הקרה, הפנימית, התנחל על ההכרזה הזאת ותקע עליה דגל של "הלאמה", לאמור: אם עד עתה חשבתם שמדובר באדמת מדינה שהממשלה הכריזה עליה ככזאת, טעיתם. הממשלה "הלאימה" את האדמה הזאת, כלומר - הפקיעה אותה מהפרט ומסרה ל"לאום".
כך, באמצעות שינוי של מילה אחת החלה כל התקשורת הישראלית להוציא את דיבת מדינתה רעה, שהיא גוזלת אדמה פרטית (מסתמא ערבית). עוד חץ מורעל הענקנו לאויבינו, עוד גול עצמי. חינם, ועל לא עוול. מפני שממציא "ההלאמה", אם לא פעל מתוך טמטום - וכי איך ניתן "להלאים" את מה ששייך לך בלאו הכי? - בהכרח הייתה לו כוונת זדון. הרי עצם הליך ההכרזה מטרתו לבטל כל סיכוי של פגיעה בזכות הפרט!
הנה העובדות, וישפוט הקורא בין טמטום לזדון:
עם שחרור יהודה ושומרון מן הכיבוש הירדני קיבלה על עצמה המדינה את ההוראות ההומניטריות של אמנות המלחמה הבינלאומיות העוסקות בכיבוש (בהתנדבות, למרות שלא ראתה את עצמה ככובשת בארצה. על כן, השם הרשמי שנתנה ליו"ש הוא "שטחים מוחזקים" ולא "כבושים", ולאחרונה נקבע הדבר בפירוש בדוח וועדת
אדמונד לוי). מכל מקום, על-פי אמנת האג החילה המדינה ביו"ש את החוק הירדני, ובתוכו את חוקי הקרקעות שלפיהם - כהגדרת
אהרן ברק, אז היועץ המשפטי לממשלה: "כל קרקע היא בבעלות המדינה אלא אם כן נרכשה ע"י מישהו אחר" (מתוך תזכיר של 'רגבים'). כשזה המצב, הירדנים לא עשו הכרזות ולא הזמינו התנגדויות, ומי שטען לבעלות מסתמא היה יכול לפנות לבית משפט. רק זהירות היתר הישראלית - או שמא זו הפרנויה היהודית - המציאה יש מאין פרוצדורה מיוחדת, שהיום הפכה כבר לזכות מוקנית: הממשלה מפרסמת הכרזה בעיתונות, כולל הערבית, ומפיצה בין המוכתרים בכפרים, כי קרקעות פלוניות הן אדמות מדינה, ומי שחולק על כך מוזמן להביא את טיעוניו וראיותיו בפני וועדת ערר מיוחדת, תוך 45 יום.
היה זה מעשה חלם הפוגע קשות בהתיישבות היהודית, לטובת כל מי שרוצה לחבל בה. הלא כל אדם שיכריז בציבור ששעון הזהב שלו הוא שלו ויזמין התנגדויות, חזקה שימצא מישהו שיתייצב וינסה את מזלו. לא כל שכן, כשמדובר בקרקעות ובמניע לאומני ברור.
בוועדות הערר הדיונים מתמשכים, וביחד עם הפניות הבלתי נמנעות לבג'ץ הם נמתחים לעתים עד 10 שנים. כך ירתה הממשלה לעצמה ברגל והמתנחלים נאלצים לבלוע את רוקם ולהבליג, כאלו הייתה זאת גזירת גורל. עכשיו הגיעו לשיא: מסלפים ומעקמים ברשעות את העובדות, הופכים הכרזה להלאמה, עושים מן החסד - גזל.
המכה הלשונית הזאת מתחת לחגורה מצטרפת לשאר הבליסטראות המילוליות במילון מחנה השלום, כמו ה"התלהמות" האופיינית רק לימין וה"מתינות" שהיא שם נרדף לשמאל, גם כשהיא גורמת לתוצאה הקיצונית של חורבן. כמו הקטיושות שנופלות רק בצפון ובדרום הן הופכות ל-"גראד" בגלל הבטחת רבין - 'לא תיפולנה קטיושות על אשקלון!', והבטחות צריך לקיים.
וכמו ש"פריצת דרך" יכולה להיות רק לעבר פלשתין. לתאר הכרזת ממשלה על אדמות מדינה לטובת התיישבות יהודית כ"פריצת דרך"? חס ושלום!