עבדות קלה וחרות קשה

שבת שלום קהל קדוש. חוֹבַת הַפְּרָט לַכְּלַלֹ כִּי תֵּצֵא מֵהַמִּדְבַּר וְכִי תָּבוֹא זָכוֹר כִּי עַתָּה נִכְנָסִים לָאָרֶץ לְחַיֵּי דְּרוֹר וְלֹא רַק בְּכֹחַ וְאֱיָל הַדְרוֹר לִשְׁמוֹר אֶלּא עַל הַעֲנֵק תַּעֲנִיק הַעֲנֵק וְחָזוֹר וְלֹא רַק בִּשְׁעַת דַחַק וְלַחַץ לְהֵחָלֵץ חוֹבַת הַפְּרָט לַכְּלָל חוֹבָה בְּלֹא קֵץ כִּי נִתְּנָה נַחֲלָה לְרִשְׁתָהּ וְלִישֵׁב בָּהּ תִתֵּן לְךָ בִּרְכָתָהּ וְאַתָּה תֵּן מִתְּנוּבָתָהּ זֹאת שִׂים לְנֶגֶד עֵינֵיךָ לְאוֹרֶךְ הַדֶּרֶךְ הַיְשִׁיבָה בָּאָרֶץ הִנָּה עִקָּר רַב עֶרֶךְ וּבַנֶּכַר רֵאשִׁיתָה מָתוֹק וְסוֹפָהּ מָר כְּבַר חָזִינוּ אֵיךְ זֶה הִתְחִיל וְאֵיךְ נִגְמַר

הדרך לעבדות קלה והדרך לחרות קשה

כך זה קרה כך. תחילה ישבו אבותינו בארץ כנען, אלא בתקופת כל אחד מן האבות אברהם, יצחק ויעקב, היה רעב בארץ וכל אחד מהם ירד מן הארץ, מי למצרים ומי לארץ פלשתים ושבו אליה. ברם יעקב אבינו, תחילה ירד לפדן ארם וסיים הוא ובניו ובני בניו כשבעים נפש בארץ מצרים שם ישבו בארץ גושן. ראשית ישיבת יעקב ובניו וצאצאיהם, בימי יוסף, הייתה טובה ונוחה, ומשקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף הישיבה הפכה להיות מרה כלענה והייתה לעבדות אצל רודן שרדה בבני ישראל. ענה אותם והעבידם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודת השדה. עד שקם המנהיג מלידה משה שהוציא את בני ישראל ממצרים ושחררם מעבדות. ובתום ארבעים שנות סבל ותעיה במדבר כפי שתאר זאת דוד המלך: תָּעוּ בַמִּדְבָּר, בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ; עִיר מוֹשָׁב, לֹא מָצָאוּ. רְעֵבִים גַּם-צְמֵאִים נַפְשָׁם, בָּהֶם תִּתְעַטָּף. (תהלים קז) משה הקהיל את העם ערב פטירתו ולפני כניסת העם לארץ, והחל להזהירו תחילה בכי תצא (למלחמה) מן המדבר וְהִמְשִׁיךְ בכי תבוא אל הארץ שישובו אליה ושוב נטשוה וְתָרוּ שוב אחר הָעֹשֶׁר והנחיות. זכרו אמר משה לעם, איך זה התחיל במצרים ולאן הגיע עמנו שם. תחילה תהיה ראשית הירידה והישיבה בנכר מתוקה וסופה מר כלענה, סוף היורד להשתעבד לכסף ולהנאות החיים, אך חי בצל חורשי מזימה וצמאי דם, וסופו לשלם בגופו ובנפשו, כפי שכבר קרה לא פעם בתולדות עמנו. ומשבאנו וישבנו בארץ, שוב לא נִטְּשֶׁנָּה . וכל אחד חייב לתת מפרי עמלו לאחרים שנאמר: ולקחת מראשית כל פרי האדמה ...מארצך ....ושמת בטנא...(כו/ב) לתתו כערכך לכלל ולזולת. וזכור את אשר קרה לעמנו: וירד מצרימה ויגר שם .....וירעו אתנו המצרים ויענונו .(כו/ה) . ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך.(כו/יא) על כן נאמר כברמז: והיה כי תבוא אל הארץ (כו/א), יִיטַב לְךָ לֹא תָּבוֹא יֵרַע לְךָ.

ושמרת ועשית החקים והמשפטים

בְּדַבֵּר משה אל העם ובאמרו לו כי תבוא אל הארץ, ושמרת ועשית הָחֻקִּים והמשפטים וְשִׂים החוק והמשפט על לוח לבך. על-מנת שתזכור לעשות זאת ולא תשכח. מיד בְּעָבְרְךָ את הירדן מערבה: וַהֲקֵמֹתָ לך אבנים גדולות וְשֵׂדְתָּ אֹתָם בַּשִּׂיד וכתבת עליהן את כל דברי התורה הזאת. (כז/ב,ג) כי אין קיום לעם בארצו בלי קיום חוק ומשפט. כי בלי חוק ומשפט ישרור תוהו ובוהו. מוטב שהעם יזכור כי הקב"ה בחר בעם ישראל כעם הַמְסֻגָּל לקים את חוקי התורה כעם סְגֻלָּה במלים פשוטות יותר בחר השם בעם אשר מסוגל לקים את התורה, כי הרי כל הגויים האחרים דחו התורה ובחרו בתורה משלהם שאיננה התורה שאלוהים נתנה לעם ישראל על-ידי משה עבדו. לא רק עם סְגֻלָּה עמנו, הוא בעיני אלוהים, עם עליון על כל העמים כי הוא קבל על עצמו לקיים את כל המצוות שבתורה שעמים אחרים דחו אותן ולא רצו לקימן, או שסברו כי הם אינם מסגלים לקימם. .קיום מצוות התורה על-ידי ישראל, שַׁם את ישראל: לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם וּלְתִפְאֶרֶת .(כו/יט) ברם דברים אלה מותנים בקיום כל אשר צוה משה לעשות בבוא העם אל הארץ. בעשותו את אשר צוה משה לעשות, חָדֵל העם להיות סתם בני ישראל, אלא עם של ממש שנאמר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע ישראל היום הזה נִהְיֵיתָ לעם לה' אלוהיך (כז/ט)

חֹדֶשׁ אלול התפילה והסליחה

לא כל עם ישראל קם לסליחות בחודש אלול. זה הוא מנהג של הספרדים. ואילו יתר העם קם לסליחות בעשרת ימי תשובה, אז אומר העם כֻּלּוּ וידוי תְּחִנָּה ומבקש סליחה. עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה הם עשרת הימים הראשונים של חודש תשרי, המוקדשים לעשיית תשובה ובקשת סליחה איש מרעהו. היום הראשון בעשרת ימי תשובה הוא ראש השנה, הוא נקרא גם "יום תרועה" וביום העשירי לחדש תשרי חל יום כפור הוא גם היום האחרון לעשרת ימי תשובה, עשרת ימי תשובה מוכרים גם בכינוי "בין כֵּסֶה לעשור", (תהילים (פא, ד . לכן נקדיש מלים אחדות למשמעות התפלה. משמעות אחת: היא עילאית שאין עמה כל בקשה לצרכיו של המתפלל ולא לצורכי הכלל, היא תפלה לשם שמים ולמלכות שמים, זה מחיב את האדם לעשות מרצון הינתקות מישותו לרומם נפשו מעלה מעלה אל המרומים. משמעות שניה זאת תפילה למען עצמו, למען הכלל, למען האדם בכלל. ומשמעות שלישית היא תפילה ללא כַּוּנָה אלא מתוך הרגל, זאת תפילה ללא כל מטרה, תפילה ליציאת ידי חובה. צורת תפלה זאת נוצרת כאשר מבטאים וקוראים את הכתוב בלי מחשבה ובמהירות מוגזמת, רק כדי לומר התפללתי. תפילה ללא כונה היא כנסיעה ללא מטרה. סופה אבדן דרך ומגיעים לשום מקום. לכן חודש אלול שונה מיתר החודשים, כי מחזיר אותנו אל, המשמעות הרצויה אל ההתחברות אל הקב"ה כמשמעות אלול: אני לדודי ודודי לי. הִתְחַבְרוּת כַּוָּנָה וְהָהַכְוָנָה ויציאה מן השגרה, לכוון רוממות הרוח, שגורמת נחת רוח. זה מתחיל בסליחה שאדם מבקש ועשה זאת עם רעהו, הוא סולח. וכאשר כל אחד חושב לעשות זאת, יש להניח כי מי שחטא כלפי רעהו מבין כי עליו להקדים ולבקש סליחה, כדי לזכות בה. אם לא יבקש לא יקבל.

אין לנו לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע

משה אומר בסוף הפרשה לעם: ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים ...המסות הגדולות אשר ראו עיניך..(כט/א,ב) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ. עד היום הזה (כט/ג) אלה הם דברי תוכחה, שאמרם משה אחרי שסיים לדבר אל העם את דבריו האחרונים ביום פטירתו. משה ידע כי רק אחרי מותו יבינו ישראל את טעותם הגדולה שראו במשה כאדם בעל כוח אֱלֹהִי, ולא ככל האדם שיש לחייו התחלה ויש להם סוף, וכי משה בן תמותה ככל האדם, ולא כפי שהאיסלאם מלעיט את מאמיניו כי "החליף" בא כחליפו של "מחמד שליח האלוהים" (רסול אללאה). לכן נאמר בסוף הפסוק? עד היום הזה, שאתם רואים כי אני ככל האדם. הרמב"ם מגדיל לעשות בעניין אלה המקדשים מקום קבורת הצדיקים, ושואלים את המת ומעלים את רוחו לקבל עצתו ומה גורלו של השואל. לדעת הרמב"ם גדול הפרשנים, זו עבודת אלילים. משה רבנו דאג שזה לא יעשה ושהוא לא יהיה האיש שמעלים אותו באוב, לכן מת משה ככל האדם ומקום קבורתו לא נודע. ושוב אנו חוזרים אל משה ואל הברית: אשר צוה ה' את משה לכרֹת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית שכרת אתם בחֹרֶב (כח/סט) על כן הפרשה חוזרת על אזהרתה שאם לא נלך באמונה: הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה.(כח/מג) ואם לא די בכך הגר יהיה לראש ואתה לזנב.(כח/מד) כל זאת כי לא עבדת את אלוהיך בשמחה ובטוב לבב. ואם העם ישמן ויבעט נאמר: ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר יִדְאֶה הַנֶּשֶׁר, גוי אשר לא תשמע לשונו... עז פנים אשר לא ישא פנים לזקן ונער לא יָחֹן. משה אמר דברים קשים אלה ודרש כי כל שצריך לפקח עינים לראות ואזנים לשמוע ולב לדעת, כי רק אם נטיב דרכנו ונחזק אמונתנו נעמוד בפני כל פגע רע, בפני כל אויב אורב המחכה לשעת כושר להאביד אותנו ולקים את הכתוב כי הוא ישמיד אותנו. אולם אם נחזק אמונתנו ונעשה את הטוב לעצמנו, נכה את הקמים עלינו כפי שעשה עמנו עם סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן. אֵין לַעֲצוֹם עֵינַיִם מֵרְאוֹת לְהָכִין תְּרוּפָה לְמַכָּה וִלְצַפּוֹת כּבַר הָרָעָה בְּרֹאׁש חוּצוֹת וּבְהַגִּיעַ מָיִם עַד נֶפֶשׁ לְהַכּוֹת כִּי כְּבַר הָיוּ דְּבָרִים מְעוֹלָם שֶׁקָּמוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהָעוֹלָם דָּמַם אוֹיֶב מְכִין חַרְבּוֹ לֹא דּוּמַם לְשַׁסֵּעַ גְּרוֹנוֹת אָדָם צְמֵא דָּם אֵין לִטְעוֹת וּלְחַפֵּשׂ תֵּרוּץ וּבַצָֹרָה לְהִשָּׁעֵן עַל קָנֶה רָצוּץ כִּי אָנוּ עִם הָאוֹיֶב בְּמֵרוּץ וְאָחֶרִים רַק מֵהַפֶּה אֶל הָחוּץ וְכִי כָּאן כֹּחַ בָּאֱמוּנָה נָחוּץ וְשֶׁגְּבוּלֶנוּ פֹּה לֹא יְהֵא פָּרוץ אָז נַצְלִיחַ בְּאֵין צֹרֶך בְּתֵרוּץ כּי מִשְׁעֲנֶנוּ הָיָה כְּקָנֶה רָצוּץ