נצחונו של
נפתלי בנט בקרב על חוקת ה"בית היהודי" איננו עוד ניצחון פוליטי ו/או עסקני בקרבות פוליטיים פנימיים של מפלגה זו או אחרת. נפתלי בנט - שעדיין לא למד לחבוש את כיפת השקל שלו מבלי שתיפול לו מהראש, איננו עוד מנהיג פוליטי ששייך אורגנית לשושלת ה"מזרחי" ההיסטורית, שבימינו מכונה ה"ציונות הדתית". האחרונים היו אלה שלפני יותר ממאה שנה פרשו מהיהדות החרדית והצטרפו לציונות החילונית, אך בראשם עמדו תלמידי חכמים שהאמינו כי בדרכם החדשה יחזירו את סוררי הדת הביתה, אל מסורת ישראל סבא. הם השתדלו להילחם על כל מה שההלכה קבעה ועל מה שהיה מסורת אבות, ודי אם נזכיר שבשנות ה-20 של המאה ה-20 התנגדו הללו נמרצות להצבעת נשים ל"ועד הלאומי". אבל מאז עברו הרבה מים בירדן ובירקון ובמקום שהסוררים יחזרו הביתה הרי שצאצאי ה"מזרחי" עזבו את הבית לדשא הירוק יותר של השכן הסורר. אבל עד הופעתו של בנט - ואולי עד היכנסו לפוליטיקה של
אורי אורבך, עדיין המחנה הדתי ציוני העדיף את ההיצמדות להלכה האורתודוכסית ונתן כוח סמלי לרבניו.
אבל כניסתם של אורבך, ואח"כ של בנט ו
איילת שקד החילונית למהדרין, מסמלים תקופה חדשה: ניתוק הדת מהמפלגה הדתית לאומית, שפעם היא הייתה נושאת הדגל הפוליטי של הדת בישראל. בעידן הבנטי - שקדי, לדת בציונות הדתית יש מקום רק כשמדובר בענייני ארץ ישראל השלימה ולא על-פי תורת משה השלימה. הרעיון לנהל את המדינה החילונית במקום הליכוד הביא את הציונים-דתיים החדשים לתת לבנט כוח פוליטי רב יותר כדי שבעתיד ישיל סמלים ואנשים בציונות הדתית כדי להתאים את עצמו ואת מרעיו להשקפה החילונית החדשה של ישראל שפירושה פחות תורה ויותר צבא, פחות שמרנות דתית והרבה יותר גישה פרוצה, וכמובן חבירה לחילוניים אנטי דתיים כלפיד וניתוק הקשר יותר ויותר מגורמים חרדים. לא במקרה הגיעה המפד"ל ההיסטורית לרגע הזה, הן כתהליך פנימי שלה והן כתהליך חיצוני של החברה החילונית שמסביבה.
כאשר קמה ה"מזרחי" והוגיה דאז היו הרבנים שמואל מוהליבר, יהודה אלקלעי ומאיר בר-אילן (ברלין) הרי שגדולי ישראל לבית בריסק, הראשל"צ בגין והאדמו"רים מבובוב, לובאביטש ובלזא לא חסכו את אזהרותיהם כי פנייתם של אנשי ה"מזרחי" לברית עם כופרים ואנטי דתיים תביאם לבסוף לנטישה של חלקים עיקריים בדת משה, עד שירחמו על רשעים ויתאכזרו לצדיקים. אותם גדולים הזהירו את היהדות החרדית מלחבור - ואפילו עד הוק, עם אותם תלמידי חכמים מה"מזרחי", שמכרו את נשמתם לכפירה. זו גם הייתה גם הסיבה שהרבי מבריסק וה"חזון אי"ש" סרבו לתמוך ברשימה המשותפת של המפד"ל, אגו"י ופא"י לכנסת הרשימה, רשימה שנקראה ה"חזית הדתית המאוחדת". תהליך השחיקה היה קשה ועם השנים הרבנים של ה"מזרחי" הפכו יותר ויותר שוליים עבור ראשי המפד"ל. לימים גם ח"כי המפד"ל החלו להפוך לפחות ופחות תורתיים ויותר יותר קרובים לחילוניות הישראלית, עד שהשם "המפלגה הדתית לאומית" היה בעיניהם לצנינים והחליפוהו בשם ה"בית היהודי", ללא הזכרת המילה "דת". אבל מסתבר שמישהו במדינה החילונית הזו - ולא רק משמאל, סייע לתהליך ההתפוררות הדתית ב"מזרחי" הקדום, להידרדר.
אחת האשליות המתוקות של הציונות הדתית הייתה שע"י חיבוק האהבה שלהם הם יצליחו להחזיר פוקרים למכורתם. אבל היפכא מיסתברא. הבעיה ההיסטורית של ה"מזרחי" הייתה שהם התנתקו מהשקפת התורה המסורה ומהשקפת חכמי ישראל לגבי מהותו של הפוקר והכופר, ומנגד הם האמינו שבברית לקידום ההתנחלות המחודשת בארץ ישראל הם יצליחו להקהות מהכפירה והשנאה של היהדות, שטבועה בכופר, בעיקר מאז שהוא מרד באלוקי ישראל. אבל הדברים היו הפוכים. הכופרים בעיקר - עם הצלחתם לעקור מצוות ולבנות קיני כפירה, הפכו ליותר ויותר לאנטי דתיים. ה"ברית ההיסטורית" עם ה"מזרחי" הייתה עבור החילוניים רק שלב במחשבתם לעקור ב"דרכי נועם" את היהדות גם מהדתיים שהצטרפו אליהם, ואשר מושיטים להם יד לשלום ומתנתקים מאחיהם החרדים.
כאשר החילוניים נלחמים בדת ושולחים את ארסם נגד החרדים יש להם מספיק "סיבות הגיוניות" להצהרה על כך, כדי להסתיר את הסיבה האמיתית למלחמתם: שנאת הדת היהודית. נגד החרדים אפשר להביא כסיבה טובה את חוסר הגיוס לצבא, את ההמצאה שה"חרדים לא עובדים", את הטענה שהחרדים מתבדלים מה"תרבות הישראלית" ועוד מיני המצאות שהובאו מאירופה כמסווה לשנאת ישראל. אבל כלפי הדתיים לאומיים לא הייתה צריכה להיות שנאה, אלא להפך, סיפוק. והנה בדיוק בדברים שהחילוניים מאשמים את החרדים בהתבדלות, הרי שהם מצרים נגד הדתיים הלאומיים משום אי-ההתבדלות שלהם!
קרוב לעשרים שנה החלו החילוניים משמאל - ולימים אף אלה שמימין, להצר כי ה"קצונה בצבא הופכת ל"דתית מדי". הם הצרו גם על כך שעיתונאים, מרצים ואנשי אומנות ותיאטרון חובשים כיפה ומסתבר שיש לחילוניים הללו מה לפחד מהתהליך שלו הם מטיפים בעצמם! והנה כל כיפה שהופכת למנהל הייטק או למנהל משרד ציבורי וממשלתי, שלא לדבר על שופטים, הרי שהיא מפחידה את אלה שרוצים בסתר לבבם "מדינה ציונית" נטו, דהיינו - מדינה חילונית ולבנה נטו. כאלה הם גם אנשי הימין שהופיעו בחמש עשרה שנה האחרונות. אלה אינם עוד הציבור המסורתי הספרדי שהיה רוב רובו של הימין עד לראשית שנות ה-90. זהו ציבור חילוני לגמרי ושבו נמצאים גם מאות אלפי נכרים מחבר העמים, שכמובן סולדים מהיהדות.
לא מקרה הוא שמנגנוני הפוליטיקה החילונית - ובמיוחד הימנית, שלחו קדימה כמה פוליטרוקים שיאיצו את התהליך לו ייחלו הציונים החילוניים כל הזמן, לבלוע בבטנם החילונית את הדתיים ואת הדת היהודית ולהחליפה סופית בלאומנות המשותפת והציונית של "עולם ישן נחריבה" לצד "בדם וביזע יוקם לנו גזע, גאון ונדיב ואכזר". בליכוד רואים בקולות הימין הדתי מאגר פוליטי שצריך לעבור אליהם ואם ה"הבית היהודי" יאבד עוד יותר מצבעו הדתי הרי שהדור הימני החדש שלו יוכל כבר לזלוג לליכוד.
לא פלא הוא שאורי אורבך - בעל השפם, הוא האיש שהביא את בנט ואת נושאת כליו, הגב' שקד, לראשות ה"בית היהודי". זהו המיזוג בין הדור החדש של הציונים הדתיים שהדת שנותרה מהם היא רק לשם תירוץ ציוני ואילו נפתלי בנט הוא נציג כוחות הימין שהגיע מבחוץ עם עוזרת חילונית למהדרין כשקד, כדי לכבוש את הציונות הדתית ולהפכה לציונית בלבד, עבור כל הכוחות החילוניים, ובמיוחד אלה של הימין. רק זמן קצר - לפני היכנסו ל"בית היהודי", החל בנט לחבוש כיפה קטנה, שעדיין מציקה לו על ראשו. הוא עצמו הסביר שחבישת כיפה זו הייתה לא מעט עבור הצדקת עמדותיו בנוגע להנצחת הכיבוש הישראלי ביש"ע ולא בדיוק לשם האדרת התורה - שאת עולמה הוא מנסה להחריב יחד עם לפיד ומרעיו. ובכלל, אולי הכיפה הקטנה הזו היא תירוץ ההסוואה שלו לכבוש את ה"בית היהודי" כדי לרוקנו מדת, והכל במצוות מנגנוני החברה הציונית, שכל כך כמהה לכך מיום קיומו של הקונגרס הציוני בבאזל, בשנת 1897?...
