התקווה האחרונה

מה עושים עם משטרת ישראל? בתי המשפט מתריעים על מחדלי חקירה - ולא קורה כלום. מבקר המדינה קובע שהיא עוברת על החוק - ולא קורה כלום. הסניגוריה הציבורית מצביעה על הפרות חוק מובנות ושיטתיות - ולא קורה כלום. התקשורת חושפת מחדלים ושקרים על בסיס יום-יומי - ולא קורה כלום. שלושה ניצבים מסיימים את כהונתם בבושת פנים - ולא קורה כלום. נתוני המשטרה עצמה מצביעים על עלייה בפשיעה - ולא קורה כלום. אז מה עושים? נתחיל ממה שלא עושים: לא סומכים על הממשלה ובוודאי שלא סומכים על המשטרה שיטפלו בבעיות. הממשלה צריכה להיות מורכבת מחבורה של עיוורים, חרשים ושוטים כדי שלא לראות מזמן שיש במשטרת ישראל בעיה קשה ביותר. מאחר שאפילו מבקריה החריפים ביותר של הממשלה לא יטענו שאלו הן המוגבלויות של חבריה, אזי ברור שהיא יודעת מה קורה אבל מעדיפה להתעלם. זה נכון במיוחד לגבי השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ, שהיה סמפכ"ל המשטרה ונותן גיבוי מלא ליוחנן דנינו - האיש שהוא מינה למפכ"ל - למרות הכשלונות והמחדלים והשקרים והפלילים שתחת פיקודו. זה נכון במיוחד לגבי שרת המשפטים, ציפי לבני, שכתמיד מעוניינת יותר בכותרות מאשר במעשים, ואשר המחלקה לחקירות שוטרים שבאחריותה מטייחת לא מעט עבירות של שוטרים. וזה נכון במיוחד לגבי ראש הממשלה, בנימין נתניהו, שכדרכו בורח מבעיות עד שהן נושכות אותו באחוריו. למה לא סומכים על המשטרה - דומה שלא צריך להסביר. לעיתים רחוקות מאוד יכול גוף לבקר ולתקן את עצמו ביושרה, אוביקטיביות והגינות - שלוש תכונות שמשטרת ישראל מודל 2014 לא בדיוק מצטיינת בהן. אם כבר, אז המשטרה הזאת מומחית בטיוח, בשקרים על ימין ועל שמאל וברדיפת מי שמנסים לתקן אותה מבפנים (ע"ע קרמשניט). עוד דבר אחד ברור: אי-אפשר להמשיך ולהסתפק בהצבעה על בעיות נקודתיות אלו או אחרות, משמעותיות ככל שיהיו. צריך לבדוק את המשטרה מהמפכ"ל ועד לאחרון שוטרי התנועה, מההכשרה ועד לחקירות, מהטעויות ועד למחדלים, מהשגיאות ועד לשקרים. כבר הצעתי כאן להפקיד מלאכה זו בידי גורם מקצועי חיצוני, אך הדבר תלוי בממשלה - וכאמור, היא לא תעשה זאת. הטוב ביותר היה להקים ועדת חקירה ממלכתית, אשר לה יש מנדט לבחון הכל בכל מכל כל, לפרסם דוח בעל משקל ציבורי ולהסיק מסקנות אישיות. אבל גם זה לא יקרה, כי רק הממשלה היא המוסמכת להקים ועדה כזו. נכון שהיו מקרים חשובים בעבר בהם הוקמה ועדת חקירה ממלכתית בעקבות לחץ ציבורי - למשל ועדת כַּהן אחרי סברה ושתילה - אבל לא נראה שמאות אלפי ישראלים ייצאו לרחובות בדרישה דומה לגבי המשטרה. נשארנו עם כלי אחד: מבקר המדינה. המבקרים לדורותיהם פרסמו דוחות רבים על המשטרה; האחרון שבהם היה לפני פחות מחצי שנה. אני מדבר על דוח מיוחד, שיפרסם המבקר ביוזמתו או שיוטל עליו לפרסמו בידי ועדת הכנסת לביקורת המדינה - שני גורמים שאינם נתונים לשליטת הממשלה. אני מדבר על דוח שיעסוק אך ורק במשטרה, ושלא ייבלע בין מאות עמודיו של הדוח השנתי הרגיל. אני מדבר על דוח שלפי החוק יכול לשמש בסיס לפתיחת חקירה פלילית. נכון, לדוחות של מבקר המדינה יש נטייה להישכח אחרי זמן מה, אך במצב הנוכחי - אולי דוח כזה יחולל סערה שאפילו המשטרה והממשלה לא יוכלו להתעלם ממנה. ועוד יתרון: למבקר יש יכולת לעקוב אחרי יישום המלצותיו, והוא יכול לשבת למשטרה על הווריד בצורה בלתי פוסקת. ואם הדוח יוזמן בידי הוועדה לביקורת המדינה, יש סיכוי שחבריה ינקטו ביוזמות חקיקה בעקבותיו. הריקבון המוסרי והאין-אונות המקצועי של המשטרה הם בנפשנו. חברה בה אין חוק וסדר, היא חברה הנדונה לאבדון. פשיעה מבפנים מאיימת על חיי היום-יום יותר מאשר טילים מבחוץ. אוכפי חוק ההופכים למפרי חוק מסוכנים יותר, ברמה הקיומית ארוכת הטווח, מאשר מחבלים ורוצחים. משטרת ישראל נמצאת במצב כה קשה, עד שכל מי שיכול לעשות משהו ואינו עושה - נושא באחריות לתוצאות. ח"כ אמנון כהן והמבקר יוסף שפירא - אתם אולי התקווה האחרונה.