ביום ו' ה-5 לספטמבר הודיעו שלטונות אסטוניה, מדינה החברה באיחוד האירופי ובנאט"ו, כי אנשי מודיעין רוסיים חטפו קצין אסטוני מתחנת גבול בין שתי המדינות בשעה שהיה עסוק בחקירת חשודים בהברחת נשק. גרסת המודיעין הרוסי היא כי הקצין נעצר ולא נחטף בצד הרוסי של הגבול בחשד ריגול.
המקרה ארע בשעה שמנהיגי נאט"ו ערכו ועידת פסגה בווילס בה דנו בין השאר במעורבות הצבאית הרוסית באוקראינה, ויומיים אחרי ביקורו של אובמה באסטוניה שם הצהיר כי ארה"ב תשלח מטוסים וצוותי אויר לבסיסים במדינה זו כחלק ממגמות נאט"ו לעבות את כוחותיהם באגפה המזרחי של אירופה לנוכח המגמות האימפריאליות של רוסיה.
מחויבותה של נאט"ו, קרי ארצות הברית, לביטחונם ושלמותם הטריטוריאלית של חברותיה מהגוש הסובייטי לשעבר עומדת כאן במבחן אמינות חמור. זהו מבחן לא רק כלפי מגמותיה האימפריאליות של רוסיה אלא גם, ואולי בעיקר, לגבי מעמדו של מה שמוחזק כגוש המערבי-ליברלי-דמוקרטי של העולם.
בשורות אלה אבקש להתמקד במדיניות ההרחבה המוטעית של נאט"ו ובבעיות המבניות שלו: המערב לא השכיל להבין כי התפרקותה של ברית המועצות בראשית שנות התשעים לא שיקפה כל כוונה רוסית לוותר על מעמדה כמעצמת - על עולמית, מעמד שהתגבש הן במציאות הטריטוריאלית והן בתודעה הרוסית כבר בימי קונגרס וינה ב-1815 לאחר תבוסת נפוליאון. המערב גם לא השכיל להבין כי התודעה הגאו-אסטרטגית הרוסית אינה יכולה להשתחרר מן הצורך להקיף את רוסיה בחגורת ביטחון של מדינות, שגם אם אין הן במעמד של גרורות, כפי שהיה בתקופת המלחמה הקרה, הרי, למצער, אסור שתהיינה מזוהות עם מעצמות המערב. כוחות צבאיים מערביים על גבול הספירה הרוסית תמיד גרמו לחשש כבד אצל הרוסים החשדנים באשר לכוונות מעצמות המערב.
החל מ-1999 החלו להצטרף לברית הצפון אטלנטית (נאט"ו) מדינות שבעברן היו חלק מברית ורשה, מקבילתה ויריבתה של נאט"ו מתקופת המלחמה הקרה. הצטרפותן של פולין, הונגריה וצ'כיה באותה שנה התקבלה כפי הנראה בהשלמה על-ידי הרוסים. לא כן הצטרפותן של גרורותיה לשעבר הגובלות עמה - אסטוניה לטביה וליטא שבכל אחת מהן אוכלוסיות אתניות רוסיות. אומנם נוצר במשך הזמן ערוץ דיאלוג מובנה בין נאט"ו לרוסיה, אך זה התערער לנוכח ההתקרבות של אוקראינה לאירופה והדיבורים בדבר אפשרות הצטרפותה לנאט"ו. עבור הרוסים היה זה צעד אחד רחוק מדי. פירוש הדבר הוא שכוחות נאט"ו מקיפים את גבולות רוסיה האירופית. אך לא זו אף זו: צ'אק הייגל שר ההגנה האמריקני ביקר בגאורגיה מיד לאחר הפסגה האחרונה בווילס שם הצהיר כי נאט"ו תפתח את הדרך בפני הצטרפות גאורגיה, ובכך הוא אך מגביר את החששות והעוינות הרוסית ומרחיב את השסע בין רוסיה למערב.
זוהי שגיאתו של המערב, כלומר קרוב הכלים הצבאיים של נאט"ו אל הגבול הרוסי. חברותן של מדינות הבלטיקום באיחוד האירופי היא דבר אחד. חברותן בנאט"ו היא כבר בעיניהם התגרות חצופה ופגיעה באינטרסים לאומיים מסורתיים. אין לטעון כי חברות באיחוד האירופי מובילה כמעט באופן טבעי לחברות בנאט"ו שהרי אוסטריה, פינלנד ושוודיה מוכיחות שאין הדבר כן. מדינות אלו היו בעלות מסורת ניטראלית בימי המלחמה הקרה והעדיפו אף לאחריה לא ליטול חלק בברית הצבאית למרות חברותן באיחוד האירופי.
הברית הצפון אטלנטית הייתה צריכה לקחת זאת בחשבון השיקולים שלה מה גם שבמספר כה גבוה של מדינות חברות, עשרים ושמונה, בעלות אינטרסים גאו-פוליטיים שונים, קשה לגבש קונספציה ומדיניות אסטרטגית אחידה. סעיף חמש, הוא הסעיף המשמעותי ביותר באמנת נאט"ו, קובע כי מתקפה על אחת מחברות הברית דינה כמתקפה על כולן, מה שמחייב הצטרפותן לתגובה צבאית משותפת תחת הפיקוד הצבאי של הברית, ואולם סביר להניח שלא תהיה תמימות דעים בין חברות הברית באשר לזיהוי והגדרת האקט האגרסיבי. האם חטיפת הקצין האסטוני, למשל, מצדיקה את הפעלת סעיף חמש, והרי נשיא אסטוניה הכריז כי דינה של חטיפה זו כפלישה לטריטוריה אסטונית? האם מתקפת סייבר רוסית על אסטוניה תצדיק זאת, והרי מתקפה כזו התקיימה? האם התססת הקבוצות האתניות הרוסיות באסטוניה שתחולל תגובה הכרחית מצד השלטונות שם ותגובת נגד רוסית תצדיק התערבות של נאט"ו. אני כמעט בטוח שלגבי חלק ממדינות נאט"ו החשובות תהא התשובה שלילית. איטליה, חברה חשובה בנאט"ו מתעניינת באגן הים התיכון ולא בנעשה במזרח אירופה מה עוד שהיא נהנית מיבוא אנרגיה רוסית. גרמניה חברה חשובה אחרת בברית הצפון אטלנטית לא חושבת אפילו להתקרב למצב של עימות עם רוסיה שכן אין היא רוצה לפעול לא נגד ההיסטוריה ולא נגד הכלכלה. ספק רב אם דעת הקהל האמריקנית תתמוך במלחמה רק בשל פלישתם של כוחות רוסיים לעיר גבול אסטונית כלשהי, והרי אין נאט"ו ללא אמריקה.
אחת ממאה שלוש עשרה ההחלטות שהתקבלו בפסגת נאט"ו האחרונה הייתה אשרור תוכנית הפעולה למוכנות של נאט"ו לתגובה מהירה באזורי משבר. ההחלטה (מספר 5) מציינת בפירוש את הסכנה המרחפת כתוצאה מ"האתגר הרוסי" ומבטיחה תגבור כוחות מצב של נאט"ו בבסיסים הנמצאים ב"פריפריה המזרחית" של "הטריטוריה של נאט"ו." כל זה טוב ויפה אלא שאמנת נאט"ו מחייבת קבלת החלטות פה אחד, אשר על כן סביר להניח שלנוכח האינטרסים הלאומיים השונים של חברות הברית קשה יהיה לקבל החלטה להפעלת כוחות לתגובה מהירה, מה שיאפשר לרוסיה, למשל, לקבוע עובדות צבאיות בשטח לפני שיהא סיפק בידי כוחות נאט"ו למנוע זאת, כפי שאכן היה בחצי האי קרים (למרות שאין לנאט"ו כל מחויבות לאוקראינה).
בנוסף לבעיות אלה מעיבה על נאט"ו בעיה חמורה זה עשרות שנים: חברות הברית האירופיות הולכות ומצמצמות את תקציבי ההגנה שלהן, מה שמותיר את אמריקה כנושאת העיקרית בנטל. אומנם חברות הברית התחייבו להקציב 2% מהתוצר שלהן להגנה (המקבילה הישראלית לביטחון) אך לא עמדו ביעד זה גם לא לפני המשבר הפיננסי וודאי שלא מאז פרוץ המשבר. עובדה זו ניתנת אולי להצטרף לסיבות המסבירות את התעניינותה ההולכת והנחלשת של אמריקה בביטחון אירופה.
אשר על כן חוששני כי במצב עניינים זה רוסיה תמשיך לנגוס ונאט"ו תמשיך לכעוס.