כל מי שמנסה לחזות מה יהיה מעמדה של תנועת "הבית היהודי" בבחירות הקרובות - אם יתקיימו ממש בעוד הרף עין או במועד שנקבע בחוק - והאם היו"ר הנכבד
נפתלי בנט יהיה ראש ה
ממשלה הבא של ישראל, עדיף לו שיעיין בכובד ראש בתקנון שגיבש היו"ר הנכבד
יאיר לפיד למפלגתו ובכל הפרשנויות לגבי עתידה של "יש עתיד" ומעמדו של לפיד ג'וניור כמי שאמור לרשת את
בנימין נתניהו.
המסקנה הברורה מההשוואה הזו, בעיקר בגלל קווי הדמיון המעניינים, לא תוכל להיות אלא זו הפוסקת ש"מאז נחרב בית המקדש ניתנה נבואה לשוטים". אם לפני שנה וחצי יאיר לפיד האמין לתחזיות שפורסמו בתקשורת בהבלטה רבה ואף הצהיר כי הוא יהיה ראש הממשלה הבא, אותו תהליך עובר כיום גם על בנט, שאמנם עדיין לא הצהיר שהוא יהיה המנצח בבחירות, אבל אלה המסרים שהוא מפיץ סביבו. ההקבלה ההתנהגותית של צמד מנהיגי העתיד בעיני עצמם אינה צריכה להפתיע שהרי מדובר באותו זוג פוליטיקאים מתחילים שבשילוב כוחות הצליחו לכופף את ראש הממשלה.
כדי להבין מה מריץ את שני יושבי הראש של מפלגותיהם, חשוב לזכור כי מכול התאוות שירדו לעולם, העזה ביותר היא תאוות השלטון. ושני "האחים" לפיד-בנט נושאים באמתחתם שפע מן התאווה הזו. כך נוצרה סיטואציה מרתקת. תוך ניצול כלים לכאורה-דמוקרטיים שואף כל אחד מהם לזכות במעמד של שליט יחיד שאין בלתו. שרק על פיו ייפול דבר. שרק הוא יהיה הראש. שרק הוא הוא ימנה את חברי הכנסת, יקבע מי יהיו השרים, יחליט, יפסוק, יהיה מקור הסמכות, יכתיב לאחרים באיזו שיטת ממשל יתאפשר להם לחיות. הוא ורק הוא, כאילו רק אתו ירדה חכמה לארץ.
אם להיות מציאותיים ברור כי לא תמיד מתגשמות השאיפות המגלומניות. מה קרה עם לפיד שצנח מאיגרה (גג) רמא (גבוה) לבירא (בור) עמיקתא (עמוק) - כבר ראינו. מה יקרה עם האח בנט עוד נראה. אסור לאבד תקווה. ועל זה נאמר: ימים יגידו.
בימי העבר הרחוקים שבהם שלטה בארץ מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י) זכה הגוף הבוחר בתואר "ועדת המינויים" שבה כיהנו פונקציונרים מפלגתיים שחרצו גורלות. בראש ועדת המינויים עמד יד ימינו לעניינים מפלגתיים של
דוד בן-גוריון. שמו היה שרגא נצר ויתרונו הגדול היה בכך שהוא מעולם לא רדף אחר השררה, ומעולם לא ביקש לעצמו מושב בכנסת או תפקיד של מיניסטר - אבל הוא קבע מי יישב בכנסת ומי יהיה שר.
נצר היה כפוף בהחלטותיו רק למנהיג - דוד בן-גוריון. כך הגיעו לכנסת רק אלה שהצליחו לעבור את המסננת של בן-גוריון ונצר.
לימים, בעקבות ביקורת ציבורית שדאג לייצר ההמון שלא נבחר, השתנתה השיטה והכוח לבחור ולהיבחר הועבר למרכז המפלגה שהלך ותפח עד שהגיע לכמה אלפי חברים. התוצאה הגרועה הייתה כמעט מידית. החל עידן החיזורים האגרסיביים, הפיתויים, טובות ההנאה, הכיבודים, וקניית הקולות. המחזרים אחר הצבעתם של חברי המרכז שרצו להבטיח את קיומם הציבורי-פוליטי שתמורתו הסכימו לשלם כל מחיר, הפכו לשבויי המון חברי המרכז. בדרך לא בריאה זו התקיימה המערכת הפוליטית הישראלית שנים רבות. עד שקם נפתלי וכאיילה שלוחה החל לשנות את כללי המשחק, בעקבות "האח" יאיר.
התקנון החדש שהציג בנט בפני חברי מרכז מפלגתו מוכיח, כי יש לו יש ראש יצירתי הממציא לנו פטנטים חדשים וכי במערכת הפוליטית הישראלית מתמודד על הבכורה מלך חדש, שמבין כי כדי לשלוט חובה לרכוש מעמד של דן יחיד. והיחיד הזה הוא, כמובן מאליו, נפתלי בנט, יו"ר "הבית היהודי". בידי בנט, כמו לפיד בזמנו, הסמכות הבלעדית לקבוע מי יקום ומי ייפול, מי יעלה ומי יירד, בנט ידאג לבחירה "נכונה" של הנציגים המתאימים. ובעיקר הוא ידאג בראש וראשונה לעצמו ולמעמדו.
בנט מאמין כנראה באמונה שלמה שמספר המנדטים שיצליח לקבץ עתיד להוביל את "הבית היהודי" לניצחון בבחירות וכפועל יוצא להושיב את עצמו על הכס הרם והנישא של ראש הממשלה. תקוות שווא או חלום בהקיץ - בנט משוכנע שצריך להיות מוכן לכל תרחיש. והוא מוכן. הוכחה לכך נחשפה בכנס פעילים של "הבית היהודי" שבו גילה בנט לנוכחים כי "אחרי החגים אנחנו כבר יוצאים לבחירות חדשות".
אינני נביא וגם לא בן נביא ולכן לא אציג כאן הערכות לגבי הסיכוי שאכן הבחירות בשער וכי קיימת אפשרות שבנט יהיה האיש שעליו יטיל הנשיא ריבלין את הרכבת הממשלה הבאה. יתרחש או לא יתרחש החזון של בנט - רק אלוהים שבשמים יודע. בכל מקרה ברור כי אם "הבית היהודי" לא יצליח לסחוף את ציבור הבוחרים וכוחו האלקטורלי לא יעמוד לו להרכיב ממשלה, הוא ייאלץ - כמו הרבה פוליטיקאים חוזי-עתיד לפניו - להתמודד עם מציאות מאכזבת ואת שמחת הניצחון ושירי ההלל ייאלץ לשמור לחגיגות הניצחון של מישהו אחר.
בכל הסיפור הזה של החוקה הייחודית שאושרה ל"בית היהודי" הצליח בנט למצב את עצמו במעמד של מספר אחד. אם אומנם ינצח וחלומו יתגשם אולי בקרוב עלולה ישראל להפוך מדמוקרטיה פרלמנטרית לדיקטטורה שבה מנוהלת המדינה על-ידי אדם אחד המרכז בידיו כוח אבסולוטי, כשהוא שולט בשלוש רשויות השלטון - המחוקקת, השופטת והמבצעת. ממש כמו במונרכיה. ואולי סוף-סוף תוקם ותיכון מלכות ישראל החדשה שבראשה יעמוד הפעם המלך נפתלי הראשון. אלא אליה וקוץ בה: הסכנה ממימוש תרחיש מן הסוג הזה טמונה בכך שעל ישראל עלול להשתלט אדם תאב שליטה שיכתיב לכולנו אורח
חיים חדש שבמסגרתו אולי תהיה זו חובה חוקית להאמין באלוהים. נקווה שאת ענייני האמונה יסכים בנט להשאיר לשיקול החופשי של נתיניו, עד שיחליט אחרת.
