אני חי את המציאות המחרידה כבר 30 שנה. נלחם מול תופעות כאלו בחלק מבתי-החולים ומנהלי מחלקות בודדים המסרבים להעניק טיפול לקשישים ולחולים סופניים, לא דוברי אמת למשפחות ומרעיבים ומצמיאים את יקיריהם למוות. במקום בו קדושת החיים הופכת למרמס ויו"ר לשכת האתיקה של ההסתדרות מגבה תופעות של קיצור חיים הכל אפשרי. תפקידינו וחובותינו לעמוד על זכויותינו ולהילחם על כל חולה, גם אם נותרו לו רק שעות ואפילו דקות ספורות לחיות!
במקומות רבים קדושת החיים אינה נשמרת. החולים והזקנים לא תמיד זוכים למלוא הטיפול, כולל אפילו לדיאליזה הנתפסת כמיותרת לחולה הזקן. בהיותי המנהל הרפואי במרכז גריאטרי גבעת השלושה בפתח-תקוה מטעם עיריית תל אביב נתקלתי במקרה בו רופא, שלמדתי איתו בלימודי רפואה והפך לרופא בכיר בבית-חולים מוביל, סירב לתת טיפול לחולה ששלחתי אליו עם הפרעה בתפקוד הכלייתי. התנהל בינינו ויכוח קשה שבמהלכו טען, כי חולה שאיננו שולט על כליותיו "אינו ראוי לחיות". באותו בית-חולים נתקלתי במנהל מחלקת טיפול נמרץ, פרופ' שכלפי חוץ דיבר בעדינות רבה, אך גילה פרצופו כשאמר לי ולאחות בכירה: 'אינני יודע מה חולי אלצהיימר עושים כאן בעולם ומה הטעם להשקיע בהם בהזנה ולהחיותם. אמרתי לו: שמע מה יוצא מפיך. בארץ יש 150 אלף חולים דמנטיים ואלצהיימר בדרגות שונות שאינם ראויים לחיות?!, מדובר בהתנהגות נוראה מול חולים שבה מסרבים לטפל בהם וגוזרים דינם למוות על-אף (גם לשיטתם) שאינם סובלים.
בזמנו, הופנה לרב יצחק זילברשטיין שליט"א מקרה של אישה בהוספיס בתה"ש שסירבו לתת לה נוזלים והזנה על-ידי זונדה. המדיניות הזו נהוגה בהוספיס אותו הגדיר
הרב זילברשטיין כ"חצר מוות" שם מספקים שירותי מלונאות בלבד עם מתן משככי כאבים, אך ללא מתן נוזלים ומזון ומינימום תרופות כאינסולין, מה שמקצר חיים באופן ודאי. הרב הפנה אותם אליי ואני התייצבתי בהוספיס לברר מדוע לא מטפלים ברמת הסוכר הגבוהה שלה, שעמדה על כ-600 מיליגרם אחוז, ולא עושים כלום עם רמות המלח הגבוהות (170) שמראות על יובש קיצוני. האשמתי אותם בפשיעה כלפי חולים, שכן לפני שהם מתים מהממאירות, הם מתים ברעב ובצמא. האחיות נכנסו לסטרס. הן נבהלו מאוד, התמרדו נגד הרופאה בהוספיס שסירבה לחבר לאינפוזיה ואיימו כי לא ישתפו פעולה עם הפעילות הנפשעת.
הסיפור שהתרחש בשעת לילה הגיע לדרגים גבוהים במשרד הבריאות על-ידי המשפחה. למרבה האירוניה, התגלו לבני המשפחה בבוקר פנים חדשות של המחלקה עם חולים נוספים, שפתע פתאום החלו להיות מונשמים. בהוראת משרד הבריאות, הזהירו את מנהל המחלקה שהחוק מחייבו ומניעת הטיפול היא עבירה על החוק והוא נתן הוראה להנשים.
בהוראת פוסק חשוב עמדנו לפרסם את הדברים בעיתונות החרדית במכתב מטעם בי"ד גדול וחשוב אבל מרן הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א ומרן ראש הישיבה הרב שטיינמן שליט"א, בלי לתאם ביניהם, הבהירו לי כי עולם הרפואה יכעס מאוד וכי מוטב שאניח לפרסום ואפעל יחד עם גדולי ישראל, מרן הגריש אלישיב זצוק"ל ור' שלמה זמן אוירבעך זצוק"ל להוציא פסק הלכה על החולה הסופני.
הפסק, שיצא בי"ט כסליו תשנ"ה לפני 19 שנה, פורסם ביתד מספר פעמים. הוא חתום על-ידי מרן הרב אלישיב זצ"ל, מרן הרב ש.ז. אוירבעך זצ"ל, מרן שמואל הלוי ואזנר שליט"א, מרן ר' ניסים קרליץ שליטא, ומדבר על הטיפול בחולה סופני שאינו נופל מטיפול בכל חולה רגיל. הוא מיידע את הציבור לתבוע מתן נוזלים, הזנה לפי הצורך (דרך זונדה או על-ידי פיום הקיבה), מנות דם ומורפיום במינון מבוקר, אינסולין, אנטיביוטיקה ומנות דם.
היום הוחמרו הקריטריונים ההלכתיים ומטפלים במחלות נלוות גם כשהסרטן הוא במצב מפושט, כי ההלכה מדברת על טיפול בכל בעיה נלווית, אפילו מתן הנשמה בדלקת ריאות קשה או טיפול בהתקף לב ובהפרעות קצב לחולה סופני. לפעמים רופאים מטעים בני משפחות במצח נחושה. בזמנו רופא מסוים טען שאינו צריך וחייב להנשים חולה, למרות שיש להנשים זקן גם אם הוא דמנטי (קוגניציה ירודה) וגם אם משערים שאי-אפשר יהיה לגומלו ממכונת הנשמה.
על-מנת למנוע סבל, החולה מונשם ומורדם במיידית. היום לאחר שחוק החולה הנוטה למות התקבל, שמרכז החוק היה פרופ' שטיינברג, הנושא מחויב על-פי חוק ולהימנע זהו מעשה פלילי. כיום לא תתקלו במקרה חריג כמו שהבאנו בסיפור הנ"ל, כי הרופאים פוחדים להיות שותפים לעבירה פלילית לפי החוק, אבל יש ניסיונות הטעיה מכוונים שבני המשפחה צריכים לעמוד על המשמר לזהותם.
אני הקטן כפוף להוראת גדולי ישראל, הנוטלים אחריות לכל ההחלטות הקשות. ברשותי קלסרים עבי קרס מלאים בתיעוד אירועים חלקם קשים ודילמות מוסריות הדורשות פתרון אתי הלכתי אני מביא אותם לגדולי הדור, לרבני ועד ההלכה מרן הרב ווזנר מרן ר' ניסים קרליץ, הגאון הרב יצחק זילברשטיין, הגאון הרב
משה ישראל קליין והגאון רבי שריאל רוזנברג והם פוסקים כיצד לנהוג. אני מדריך משפחות, וכן רופאים נוספים כדוגמת ד"ר אוריאל לוינגר סגן מנהל מחלקה פנימית במעיני הישועה ולשעבר אחראי על האתיקה הרפואית בבלינסון, כיצד לפעול בכל מצב.
מצד אחד, להעריך ולהוקיר את עבודתם הקשה של הרופאים והאחיות ולתת מחמאות בונות ומחוות קטנות (אנושיות) ומצד שני לעמוד בתקיפות על הזכויות ולהבהיר כי עולם הרפואה כאן במדינת ישראל פועל. בייעוץ עם גורמים בכירים שהיו מעורבים בוועדות משרד הבריאות. כך ב"ה זכינו והצלנו לא מעט חולים שרצו למנוע מהם טיפול. באחד מהם, בחור כבן 27 שהיה שרוי במוות מוחי הנשימו אותו כי החוק (חוק מוות מוחי) מחייב, אבל הפסיקו מתן זונדה ונוזלים. מנכ"ל קופת-חולים התערב, חברי כנסת חרדים ורבנים הפעילו כל כוח השפעתם, אבל הרופאים הבכירים הניחו כל כובד משקלם ולא אפשרו גם למנהל מחלקה פנימית להעניק טיפול תומך, עד כדי כך שאיימו להתפטר אם מישהו יעניק לו אינפוזיה.
בלית ברירה, למרות האיסור לשנע חולה קריטי, הועבר אותו חולה בהוראת הרבנים במבצע לילי מסובך למעייני הישועה וחי עוד שישה ימים. הסיפור גרם לקידוש השם והגיע גם ל
ידיעות אחרונות שם פורסמה תמונת המרכז הרפואי מעיני הישועה ותמונת בית-החולים שלא נעתר לתחנוני המשפחה עם כיתוב המדבר בעד עצמו: אלו הוציאו תעודת פטירה ואלו מחיים ומנשימים. אלו מעשים העלולים להתרחש בכל מחלקה וצריך לגלות ערנות ולעמוד על המשמר.
בהולנד רוצחים לפחות 25 שנה ואפילו אנשים בדיכאון יקבלו תרופה מתאימה ויוכלו להרוג עצמם. 10% מאוכלוסיית ארה"ב שרויים בדיכאון ולפחות 25% לוקים בחרדות, הפרעות התנהגות אישיות ובעיות נפש. מתוך כל 10 איש ברחוב לשניים-שלושה יש או הייתה בעיית נפש כלשהי. ומה אם כולם יחליטו להשתמש במרשמי המוות? ההולנדים כיום כבעבר לא מחיים פצועים מרוסקי איברים מתאונות ופציעות והורגים אותם במנות סם. האם רק שם? זה המדרון החלקלק שראינו בימי גרמניה הנאצית, ימ"ש רצחו 180 אלף איש גרמנים בגלל חוסר השלמות הפיזית והנפשית שלהם. הם חיסלו כך מפגרים, בעלי מום, חולים ומדוכאים שלא התאימו לדם האירי.
אני חושש מהמדרון החלקלק המתחיל בניוון שרירים, ממשיך בחולים עם ממאירות, זקנים, דמנטיים ומי יודע לאן עוד עלולים להתדרדר. איפה הגבול? מי קובע מה רמת איכות החיים הירודה המבטלת לשיטתם את הזכות לחיים?
