לקח מאירועי ה-11 בספטמבר 2001

ארה"ב סיימה את מלחמת העולם השנייה כמעצמה החזקה ביותר בעולם מבחינה צבאית וכלכלית. למעשה, המלחמה הביאה את הפוטנציאל המשקי שלה לשיא. בסיום המלחמה או זמן קצר לאחריה, לאחר שארה"ב כבר הניחה את ידה על טכנולוגיות האטום לצרכי מלחמה, התיצבה מולה בריה"מ כקוטב בינלאומי מאזן. שתי המעצמות צמחו על בסיס אותה תרבות מערבית יסודית, אותן תורות התנהגות ואותם כללי מוסר - שתיהן "חניכות התרבות המערבית הנוצרית". אף על-פי שהיו ביניהן חילוקי דעות אידיאולוגיים קשים בתחומי הכלכלה והחברה - קפיטליזם מול סוציאליזם או קומוניזם - המאבק על ההגמוניה לא שלל טוטלית את קיומה של האחת או של השנייה, אלא עסק בשאלה איזו משתי השיטות עדיפה. החלפת שיטה בשיטה לא הותנתה בחיסול בכוח של האחרת אלא בתחרות אמפירית שמבחנה מבחן התוצאה. ואכן, התמוטטות בריה"מ לא נבעה מהרס פיסי אלא מכשל פנימי שהוכיח את עליונות השיטה האמריקנית. במאבק התחרותי שהתפתח בין המעצמות, מתחה ארה"ב שוב את שריריה ובזכות מיצוי זה גברה על יריבתה. יסודות העוצמה היו: חופש ויוזמה חופשית, יעילות משקית, ניהול והנהגה קוהרנטיים ושליטה ובקרה יעילים. המאבק בתפיסה האיסלאמית הפונדמנטליסטית, שדאעש היא הביטוי האקסטרמיסטי האולטימטיבי שלה, שונה בתכלית מהמאבק בין-גושי הקודם, משום שהאיסלאם הפונדמנטליסטי שולל מכל וכל כל מה שאיננו נכלל תחת המעטפת האחת והיחידה הלגיטימית - האיסלאם. שונות זו לא הובנה כראוי על-ידי המערב במשך קרוב ל-30 שנה, ורק עם הופעת אל-קאעידה, דאעש ואירגונים מסונפים אחרים, בעלי אותה סטרוקטורה של ערכים ומטרות, התחילה משמעות ההבדל הזה להתחוור.

תהליך מיצובה של ארה"ב כמעצמה עולמית יחידה, התחיל למעשה עם סיום מלחמת וייטנאם (1973) והשתחררות ארה"ב מעולה של מלחמה זו. הוא נמשך בדחיקתה של בריה"מ מהמזרח התיכון בעקבות מלחמת יום הכיפורים (1973) והסכם השלום בין ישראל למצרים (1979) והסתיים בכשלון המצלצל של בריה"מ ב"מלחמת הכוכבים" - מהלכים פוליטיים אסטרטגיים שהוכרעו באמצעות העליונות הכלכלית-משקית האמריקנית-מערבית. לאחר התמוטטות בריה"מ (1989), נותרה המערכת הבינלאומית כמערכת חד-קוטבית מובהקת, כאשר ארה"ב היא יחידה מדינית ייחודית בגודלה, עוצמתה והשפעתה. כמעצמה עולמית, נהנתה ארה"ב מהגמוניה מדינית וכלכלית ללא מצרים, ועם נפילת בריה"מ, קובעה עובדה זו למשך כ-15 שנים נוספות. בריה"מ המשיכה להחזיק ביכולותיה הגרעיניות השוות כמעט לאלו של ארה"ב, ובכך שמרה חלקית על מעמדה כמעצמה גדולה ונטרלה אפשרות איום צבאי עליה מצד כלשהו. אולם מכל הבחינות האחרות נחלשה מאוד בהשוואה לארה"ב בפרט ובנות בריתה הקרובות מהמערב בכלל. המצב החל להשתנות עם הופעת הטרור האיסלאמי בשנות ה- 70 המוקדמות, תחילה כטרור פלשתיני נגד ישראל - בעלת ברית או בת-חסות של ארה"ב. בהדרגה החריף האיום, נעשה מגוון יותר ובהדרגה הפך לאיום בקנה-מידה עולמי. הטרור האיסלאמי נגד ישראל מוקד במאבק הישראלי-פלשתיני, כאשר הפלשתינים מהוים חוד החנית של המאבק שבתחילה הוצג כמאבק לאומי. אולם מאחורי הפלשתינים ניצבה ועדיין ניצבת הליגה הערבית על 22 מדינותיה, וזו נתמכת על-ידי מדינות מוסלמיות נוספות, מדינות "בלתי מזדהות" מסוגים שונים ועוד. אני מעריך שעובדת היותה של ישראל דמוקרטיה, עובדת היותה קטנה וחלשה והעובדה שמצאו בה מקלט רבים מניצולי שואת אירופה וכל כולה נתפסה כעשיית צדק עם העם היהודי אחר 2000 שנות הגלות מהן סבל, נתנו את הטון בהתייחסות המערבית "הנאורה" לישראל.

נצחון מלחמת ששת הימים, נצחון מלחמת יום הכיפורים והעליונות הצבאית שבנתה והוכיחה ישראל מול הערבים בכלל והפלשתינים בפרט בין 1956 ל-1982, חוללו תפנית מסוימת בתודעה המערבית. לתפנית זו תרמו גם מסעות שכנוע, שטיפת-מוח, ותחכום תדמיתני שהפעילו הערבים ומתנגדי ישראל במטרה לעצב נרטיב חדש לסכסוך הישראלי ערבי, ובו החליפו הפלשתינים "הקטנים והמסכנים" את הישראלים של פעם. הישראלים "המסכנים של פעם" הפכו ל"גוליית החדש" בנרטיב המשוכתב. ברור לכל מי שבוחן את הנושא שטענה זו שקרית משום שישראל אינה נאבקת בפלשתינים, אלא בעולם הערבי, מאבק שהתחיל עוד בטרם היות הפלשתינים קבוצת יחוס מוכרת במערכת הבינלאומית. את מאבקה האסימטרי המלא בעולם הערבי התחילה ישראל בבוקרו של ה- 15.5.48, עם הפלישה של צבאות המדינות הערביות השכנות, למדינת ישראל, למחרת הכרזת העצמאות. למאבק המלא קדמו מאבקים חלקיים במהלך כל התקופה שבין העלייה הראשונה לארץ לבין הכרזת העצמאות. הטרור האיסלאמי ניזון תחילה מהסכסוך הישראלי ערבי, אבל שאב השראה מאירוע טרור אחרים בעולם, ובכללם מלחמת וייטנאם, המלחמה הרוסית באפגניסטן ובצ'צ'ניה, פעילות המחתרת האירית, ועוד קודם לכן פעולות הגרילה של השמאל המרקסיסטי הקיצוני נגד "משעבדיו". מול השיעבוד הכלכלי אידיאולוגי בגזרות אחדות ובכללן דרום אמריקה ואירופה, עמד בעולם המוסלמי בעיקר הקולוניאליזם והאימפריאליזם המערבי. להערכתי, שתי המגמות הללו חברו יחד אולם הגרילה עסקה בלחימה מול צבאות סדירים משעבדים, ומטעמי תרבות ומוסר נמנעה מהכוונת האלימות המלחמתית בעיקר נגד אזרחים (גם אם לא נמנעה כליל מפגיעה בהם). ומאידך-גיסא, פנה הטרור, בהשראת סולם הערכים המוסלמי, בראש וראשונה נגד אזרחים, בין היתר משום שהסתבר לו שפגיעה בהם היא עקב אכילס של הרגישות המערבית במאבקה בטרור. הטרור נגד ישראל אומץ כאסטרטגיית לחימה בעיקר אחרי חתימת הסכם השלום עם מצרים, והתמוטטות החזית הצבאית המדינתית הערבית עם הסתלקות מצרים ממנה. הטלת המאבק המזוין נגד ישראל על הפלשתינים, וחולשתם הצבאית היחסית מול צה"ל, הותירו בידם את הטרור כאסטרטגיה אפקטיבית יחידה. זוועות מלחמת העולם השנייה שהלכו ונחשפו לאחר כניעת גרמניה ויפן הביאו גלי ההדף של מוסר כליות וחשש מחזרה על זוועות המלחמה בכלל וזוועות של שואת יהודי אירופה בפרט. היקף החללים שהפילה מלחמת העולם השנייה (כ-65 מיליון איש, מתוכם כ-30 מיליון אזרחים; ויקיפדיה) והרצון להתרחק ממלחמות אחרי שתי מלחמות עולם תוך כ-30 שנה וההרס שחוללו, דחפו את המערב לעיצוב תפיסות ערכיות ומשפטיות חדשות בנוגע לחוקי המלחמה, במיוחד בנוגע להתנהגות מול אזרחים לא לוחמים. לנטייה זו היו שותפים רבים גם בדרום מזרח אסיה ויפן בהשפעת אימי ההתנהלות היפנית, והאופן בו הסתיימה המלחמה עבורם. למן תחילת שנות ה- 60 של המאה הקודמת, "מוצפת" המערכת המדינית- משפטית הבינלאומית באמנות, הסכמים והתאגדויות ליישומן, רובן בחסות האו"ם וחלקן כמסגרות נפרדות. רוב מכריע של הכללים עוסק במלחמה בין מדינות שאותה מנהלים צבאות מקצועיים סדירים, תוך הבנה שאותם כללים ישימים גם במלחמות גרילה, שבהן כוחות חמושים בלתי סדירים מנהלים קרבות בדרך כלל נגד צבאות מדינתיים סדירים.

כ-10 שנים מאוחר יותר, עם התגברות תופעות הטרור, כאמור בהשראת הטרור הערבי-פלשתיני נגד ישראל, מתפתחת אנומליה מחשבתית, קונספטואלית, התנהגותית ונורמטיבית, שחלקה נובע מתאוריות פוסט מודרניות וחלקה ניתן לייחס לאינטרסים מדיניים כאלה ואחרים. האסימטריה הקיימת בעוצמה הצבאית בין מדינות, במיוחד דמוקרטיות של המערב בעלות טכנולוגיה מתקדמת וצבאות סדירים מקצועיים, לקבוצות התת-מדינתיות אינה מאפשרת לאחרונות לנהל מלחמות קונבנציונליות והן נזקקות לטרור. טרור מוגדר כשימוש באלימות לרבות נשק חם נגד אזרחים לא חמושים, במטרה לכפות באמצעות דעת הקהל שינויי מדיניות על מדינותיהם. הטרור הוא אפוא אסטרטגיית לחימה של כוחות לא סדירים שלכאורה מייצגים קבוצות תת-מדינתיות שמבקשות מסיבות שונות לנהל מאבק מזויין נגד מדינות, כשהוא ממקד את פעילותו האלימה באזרחים לא לוחמים. האנומליה מקבלת את פרצופה הבסיסי המלא, כאשר מוסכם בקהילה הבינלאומית לכלול את מלחמות הטרור תחת ה"גג" המשפטי והנורמטיבי של אמנות המלחמה כאילו מדובר במלחמה קונבנציונלית רגילה. מתוקף הכללה זו מוגן הטרור המכוון ביסודו נגד אזרחים לא לוחמים, באמצעות אמנות שנועדו ביסודן להגן על האזרחים בראש וראשונה. סתירה פנימית מוסרית ולוגית זו "מתישבת" כביכול בוויכוח המבקש מתוקף הדקונסטרוקציה הפוסט-מודרנית לראות בטרור מלחמת שחרור במקום פשע נגד האנושות, ולפתור את הטרוריסטים מחובת עקרונות המוסר שבגינם ולשמירתם נוסחו חוקי המלחמה - אוקסימורון? - בוודאי! המחיר שמשלם המערב בגין ליקוי מאורות זה ב-40 השנים האחרונות הוא עצום וכולל גם אירוע "התאומים" ב-2000. רק עם הופעת אל-קאעידה ואחריה "דאעש", וההקצנה הזוועתית שזו האחרונה מבטאת, בשילוב עם מה שנראה כסיכון שאי-אפשר עוד להתעלם ממנו, מתחילה התפכחות איטית וחלקית. למתקפה של 11.9.2001 על בנייני התאומים קדמה מתקפה שהתרחשה ב-1996, אולם ממדיה, יעדיה ותוצאותיה היו מינוריים. קל להבין בדיעבד שהכתובת הייתה על הקיר, אולם הקונספציה שגרסה שארה"ב כמעצמה עולמית חסינה מול מלחת טרור, סנוורה את עיני גורמי הביטחון והאנליסטים של המודיעין האמריקני, ומנעה מהם לפרש נכון את המסרים של אל-קאעידה. ההפתעה ולא עוצמת הפגיעה שיוו לאירוע אופי של אירוע מכונן. לאחר חלוף ההלם התודעתי הראשון, תגובת-היתר המופרזת של ארה"ב התחילה באופן פרדוקסלי להשפיע השפעה מרגיעה על דעת הציבור. תגובת-היתר כללה שינויים חוקיים, שלחלקם נדרשה התפשרות עם החוקה. שינויים אחרים היו בתחום ההערכות הארגונית והמודיעינית הלאומית, וחלק חשוב נוסף היה בתחום הדקלרטיבי והאופרטיבי של לחימה בטרור. כמוקד איום הטרור על ארה"ב נתפס הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי ואל-קאעידה, מחוללת "פיגוע התאומים", בראשו. אחרי ההתקפה דומה היה שהלקח נלמד והממשל מפיק לקחים ומשפר את "ההגנה על המולדת". לצורך זה הוקם משרד מיוחד עתיר תקציבים וכוח אדם, שכונה "המשרד להגנת המולדת", שעליו הוטל לרכז פעילות מניעה והתגוננות ברמה הלאומית. הציבור קיבל בהבנה אבל גם במידה מסוימת של אי-נחת את הפגיעה בזכויות חוקתיות כחלק מהמאבק ה"חיוני" בטרור. הוא קיבל בהבנה רבה את המהלכים הארגוניים והאופרטיביים חרף אי-הנוחיות הכרוכה בהם, כתרומה שלו למאבק. יש הנוטים להשוות את השפעת "אירוע התאומים" על ארה"ב, לאירוע רצח קנדי (1963). אני סבור שנכון יותר להשוותו למתקפה היפנית על פרל הרבור (1941), משום שבשני המקרים - תאומים ופרל הרבור - מדובר באירועים מלחמתיים מפתיעים של תקיפת ארה"ב על-ידי כוח אלים חיצוני. אומנם בפרל הרבור לא התרחשה המתקפה על אדמת ארה"ב אולם היא כוונה לאינטרסים אמריקניים מובהקים, קרתה לאחר תקופת מתח גואה בין יפן לארה"ב באזור האוקיינוס השקט, הייתה קשורה בברית היפנית גרמנית (1940) שקדמה לה ולא נתפסה כהתראה רלוונטית - בשני המקרים מדובר בהפתעה אסטרטגית בסיסית. מחקר-רצף של גאלופ (10.9.14), המשתרע על התקופה שבין אוקטובר 2001 לתחילת ספטמבר 2014, מדגים את השפעת אירוע התאומים באמצעות התייחסות הציבור לשאלה מהי הבעיה מספר אחת של ארה"ב. באוקטובר 2001, סבורים 46% מהנשאלים שזהו הטרור. מספר זה יורד בהדרגה עד ל-1% במאי 2009, ונמשך כך כמעט עד תחילת ספטמבר 2014, שבו הוא חוזר ועולה ל-4%. שלושת הנושאים הראשונים במעלה בתחילת ספטמבר 2014 הם: תפקוד הממשל, הכלכלה, ההגירה והתגברות ההקצנה האסלמית. ההקצנה האיסלאמית בעולם בשנת 2014 מטרידה מעט יותר מאשר בארה"ב עצמה (משקעי 11.9.01?). משקל שלושת הנושאים כמעט שווה (כ-16% כ"א). מחקר אחר של מכון PEW, בוחן בעיקר את יחס הציבור להקצנה האיסלאמית בארה"ב ובעולם, ואת התנהלות הממשל מול תופעות אלה. קיים הבדל לא גדול אבל שיטתי בחומרת ההתייחסות בין המפלגות הגדולות. הסקר בוחן את השנים 2007 - 2014, ובולט השינוי ב-2014. נראה שהציבור האמריקני קושר אפיזודות טרור, אלימות וביטויי הקצנה איסלאמית בתוך ארה"ב, עם ההקצנה האסלמית בעולם בכלל ומיחס משקל להופעת דאעש והתפשטות פעילותו במזרח התיכון.

הטראומה של אירועי 11.9.01 עדיין קיימת בארה"ב, אך היא רדומה בשנים של שקט יחסי. כאשר מתערער השקט, היא צפה ועולה לתודעה במהירות ובחריפות. נראה שההחלטות האחרונות של אובמה ערב בחירות האמצע, להכריז מלחמה על דאעש, היא תוצאה של תחושות הציבור ושל הביקורת שהן הולידו על חוסר מעש ופסיביות של הממשל מול ההקצנה האיסלאמית; האינסטינקט הציבורי חד וערני יותר ממנגנוני ההגנה הפורמליים בהם משתמש הממשל. ייתכן מאוד שיש בהתפתחות זו חומר למחשבה גם עבור ישראל וההסברה הישראלית, שהרי ישראל חווה אירועי טרור רבים יותר ויחסית חמורים יותר מאלה של ארה"ב, במשך פרק זמן של למעלה מ-30 שנה.

המאבק האופרטיבי של ארה"ב נגד הטרור בעקבות אירועי 11.9.01, נוהל בריחוק רב מיבשת אמריקה, ומלבד ההשפעה על החיילים שנפגעו במבצעים ועל משפחותיהם, ההשפעה על הציבור, לפחות בתחילת פעילות מלחמת המפרץ השנייה (2003), הייתה מינימלית. לעצם ניהול מלחמה בטרור הייתה בתחילה השפעה ממתנת ומרגיעה על הציבור האמריקני. לדעתי, דבר דומה על סקלת ציפיות אחרת, התקיים גם אצלנו בתחילתו של מבצע "צוק איתן". משהחל המבצע לשנות את אופיו והפער בין הציפיות לביצוע גדל במהירות, בא שלב האכזבה והביקורת. הדימיון הלא סימטרי בין האירועים בישראל מאז מלחמת לבנון השנייה, ובארה"ב במלחמה בעירק ובאפגניסטן, מעניינת ודורשת מחקר מעמיק יותר להסקת מסקנות שלימות. תמונת שביעות הרצון ההתחלתית בארה"ב החלה להשתנות ככל שהתארכה המלחמה בעירק, ועברה לאחר מכן לאפגניסטן והלכה והחריפה מבחינת אבידות ועלויות ככל שחלף הזמן. נוכחות ממושכת של הכוחות היבשתיים האמריקנים על אדמת שתי מדינות אלו הייתה תרומה שלילית כפולה - גידול משמעותי באבידות ובעלויות; במקרה של ישראל גדל גם הנזק המדיני עם התמשכות ה"תיגרה". לקח ראשון שהפיקה ארה"ב מתוצאה זו גם ביוזמה הנוכחית מול דאעש, הייתה: No boots on the ground.... אולם מסקנה זו שלהם שגויה, ומסקנה דומה שלנו במבחנים האחרונים מול חיזבאללה וחמאס, בהבדלים המתבקשים, הייתה שגויה גם היא. בשני המקרים, פעלו הצבאות לשינוי קונספט ההתנהלות מאוחר מדי ומעט מדי, ואז ההצלחות אינן מצדיקות את הנזקים. וכאשר נותרים עם הקונספט השגוי פרק זמן ארוך מדי, נקלעים למלחמת התשה "לא סימפטית". טענתי היא שאובמה טועה בדרך בה הוא מארגן את הקואליציה למלחמה בדאעש, משום ששותפיו אינם רוצים או אינם יכולים לספק את הסחורה על הקרקע. מרגע שהציב את ארה"ב בראש המאבק, תוצאת המאבק תזקף לזכותה - אם יצליח, ולחובתה - אם יכשל. לחובתה, משמע: לחובתו. נכון שהוא אינו רץ יותר לנשיאות, אבל ארה"ב והדמוקרטים, לא יצאו נשכרים - לשון המעטה - מכשלון נוסף במאבק נגד הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי, וגם לא ארה"ב והמערב.

המסקנה היסודית שלי מאירועי לחימה בטרור האיסלאמי שמנהלים בעיקר ארה"ב וישראל ובמידה פחותה גם רוסיה היא: לא יהיה למערב סיכוי של ממש להישגים מהירים וחד-משמעיים במלחמות הטרור כול עוד ימשיך לסרס את עצמו מול הכוחות הבאים לכלותו, ומנצלים באופן מבריק את חולשותיו. מלחמה חייבים לנהל לפי חוקי המלחמה ולא לפי חוקי הרפואה או הבישול. מאחר שביסוד הסדר העולמי עומדת המדינה כמבנה החברתי-שלטוני היסודי המייצג קבוצה בעלת אתוס אחד ומטרות-יסוד משותפות, כל מסגרת פסבדו-מדינתית אחרת שיש לה "שאיפות מדינתיות" חייבת להתנהג כמדינה ורק בתנאי זה לקבל יחס של מדינה, גם בטרם קבלה הכרה מדינית פורמלית של מדינה ותנאי הבוחן של מדינה אינם מתקיימים בה במלואם. העמדת הפנים הפורמלית של אובמה בגיוס קואליציה של שותפות לדבר מצווה או לדבר עבירה, אינה מעלה ואינה מורידה דבר. בכל מקרה זה אינו הארגון הבינלאומי הפורמלי שאת חוקי המשחק שלו אמורים חבריו לנהל ולאורם עליהם גם להתנהל. שבירת הנורמות על-ידי ארה"ב, יהיה הכסת"ח אשר יהיה, מפר את הסדר העולמי ויהיה מי שיזכיר לה זאת. אם ימשכו מהלכי אובמה על-פי הקו הנוכחי, הם לא יהיו יעילים מול תופעת דאעש ויגררו את ארה"ב שוב למלחמה לא מוצלחת או לכשלון שוחק ומתיש דוגמת עירק ואפגניסטן. הקואליציה לא תבלבל את יריבי ארה"ב במאבק נגד דאעש, והמבחן האמיתי הוא תוך כמה זמן יושג נוק-אאוט טכני. הצרה האמיתית של ארה"ב היא ששרפה את קשרי האמון עם בעלות הברית האמיתיות שלה באזור, והיא ממשיכה להעדיף אידיאולוגיה אוטופית על פני ריאל פוליטיקה, ששואבת את תובנותיה והחלטותיה מהמציאות הגיאופוליטית. הקואליציה אינה משנה עובדות אלה מן היסוד; התגייסות אמריקנית מסיבית ושינוי דיסקט התנהגותי, רק הם יכולים לשקם מה שקולקל. אינני יודע מה בדיוק מצפה ישראל להפיק מהמהלך האמריקני נגד דאעש, אבל כדאי שתיקח בחשבון אפשרות שמהלך זה דווקא יחזק את דאעש, יסכן את המאבק בגרעין האירני ויגרור את רוסיה לתסבוכת זו גם כן. מבחינתה של ישראל, נוכחות חיזבאללה על גבול לבנון, חמאס על גבול הרצועה וג'בהת א-נוסרה בשילוב עם כוחות טרור נוספים על גבול רמת הגולן, היא איום אסטרטגי ממשי. ישראל חייבת לזכור שהאיסלאם אמן בהפרדה בין מאבקים פנים-איסלאמיים, לבין מאבק בכופרים. בשעה שהוא מנהל קרבות דמים בתוך "מרחבי עולם האיסלאם" הוא מסוגל לשלב ידיים בין יריבים מוסלמים ולפעול שכם אחד איתם נגד הכופרים. בל נופתע על-ידי הפריסה המבוזרת של ארגונים לאורך הגבול, כאשר נמצא אותם יום אחד במאבק מאוחד נגד ישראל. על ישראל להערך לאפשרות כזו, ולצמצם את חומרת האיום ומידיות האיום - ששניהם קשורים בקיום רצף של ישובים אזרחיים לאורך קוי הגבול - על-ידי יצירת אזורי חיץ מפורזים דה פקטו לאורך קווי הגבול הנ"ל. בעזה, במטרה לנטרל את חומרת תקיפת הפצמ"רים והמינהרות; בלבנון פצמ"רים רקטות לטווח קצר ובינוני (כ-15 ק"מ) ומינהרות (במינון פחות); וברמת הגולן - מרחב של כ-20 ק"מ מול כל האיומים לטווחים קצרים ובינוניים. דוקטרינה מסוג זה מכילה גם גורם הרתעה יעיל, משום שהיא משנה את חוקי המשחק בטווחים הקרובים לקו הגבול. שינוי חוקי המשחק עדיף על מערכות הגנה, משום שהוא משרת היטב גם את יכולות התקיפה והתמרון. אזור חיץ מפורז כנ"ל הוא גם אמצעי התרעה ממעלה ראשונה. הפרת הפרוז היא אינדיקציה חד-משמעית לכוונות תוקפניות מידיות. לנוכח סימנים של תסיסה פנימית בתוך ישראל ובאיו"ש בזכות דאעש, ועל-רקע האפשרות שדאעש יפתיע בכושר התמרון ויופיע בקרבת הגבול עם ישראל כשהוא מתיצב עם או במקום אחד או יותר מהכוחות האחרים שמוכים על-ידו או מצטרפים אליו, חשוב שדוקטרינת מניעה והערכות משופרת לתקל סיכון זה תהיה תקפה ומופעלת כאשר האיום יעמוד על סף מעבר מן הכוח אל הפועל, דבר שעשוי להתרחש בהפתעה, במהירות ותוך זמן קצר.

מעניין וחשוב מאוד לעקוב אחר התנהלותן של ארה"ב, אירופה ודמוקרטיות מערביות אחרות, מול האיום שמציב כלפיהם דאעש. את איום הטרור הפלשתיני ואפילו את זה של אל-קאעידה, הצליחו מדינות אלה להדחיק, משום שאיומים אלה פעלו בעיקר נגד ישראל אבל לא חדרו לתחומן בעוצמה ובתפזורת רחבה כאיום דאעש. איום דאעש נשען על ההגירה האיסלאמית המסיבית לאירופה, על אי-ההשתלבות של הגירה זו האוכלוסיות המקומיות כעניין של עקרון ולא ככשלון חינוכי-חברתי-כלכלי. הוא שואב תעצומות נוספות מהעובדה שאזרחים אירופים או מתאזרחים מוסלמים, מהגרים "למחוזות דאעש" ולומדים של את תורת הג'יהאד האולטימטיבית. והוא אמן בניצול המדיה הויזואלית המתקדמת שקיימת במערב. אם לא יחוסל דאעש תוך זמן קצר (מספר חודשים), תדמיתו תשתפר, יכולותיו יגדלו, ובעקבותיהם יגדלו השפעתו והאיום הגלום בו. כאן חייב המערב להוריד את הכפפות, או שיובל לוותר על הוויתו העצמאית. באופן בו יפעל - ובינתיים אין הוא עושה זאת - טמונים התפתחויות ושינויים שיהיו חשובים מאוד גם לעיצוב הערכות חדשה של ישראל. ישראל חייבת להתחיל בהערכות זו כבר עתה, וכבר עתה היא מצויה בפיגור אחר האירועים. אבל שינוי מהותי במערב יקל עליה גיבוש ויישום שינויים אלה, אבל שינוי כזה אינו מובטח בינתיים.

לאירועי ה- 11.9.01 וללקחים ממנו הייתה השפעה זמנית ומוגבלת על ארה"ב בפרט ועל המערב בכלל, ועיקרם תם בעשור הראשון לאחר ההתרחשות. בעקבות שני צעדים כבדים שנקט בהם ממשל בוש - התארגנות פנימית "להגנה על המולדת", ומלחמה נגד עירק, נכנסה ארה"ב לרוטינה של התנהלות, רוטינה שהסתיימה מבחינתה ומבחינת המערב בכי רע. ההתארגנות להגנה על המולדת כוונה בעיקר נגד פעילות עויינת מבחוץ, והיא אינה יודעת עדיין להתמודד עם חדירה "פסיבית" שמתפתחת לאיום מבפנים רק לאחר השלמת החדירה - במילים אחרות הגירה איסלאמית קיצונית של אנשים ורעיונות היא עדיין בעיקר סיכון פוטנציאלי. המלחמה נגד עירק הייתה המלחמה הלא נכונה, נוהלה לא נכון, נמשכה באפגניסטן לא נכון ושמה בראש מעייניה את רעיון העוועים של דמוקרטיזציה של האיסלאם - דבר והיפוכו. אם התרומה הישירה והעקיפה של אירוע התאומים להתעוררות העכשווית של המערב תהיה ניכרת ויציבה, או אז ההיסטוריה גם יוצרת את הבעיות בעולם וגם מציעה רמזים לפתרון. אבל אם התרדמת תהיה חזקה מדי, סביר להניח שהאירוע הבא מסוג זה כבר בדרך. ארה"ב סרבה לראות את המציאות המזרח תיכון כמות שהיא ובקשה לראות, להעריך ולכוון אותה על-פי האידיאל האמריקני - ב"מולדת" הריאל-פוליטיקה זו שגיאה גסה נוספת. באותו אופן שגתה ארה"ב גם בהתנהלותה מול הסכסוך הישראלי-ערבי, שאיננו סכסוך מדיני רגיל, ובהתנהלותה מול בעלי בריתה באזור, לרבות ישראל. עצם העובדה שארה"ב מעבירה את מרכז הכובד האסטרטגי שלה למזרח הרחוק (אם היא אכן עושה זאת), אינה מתירה לה לעשות באזור זה את כל השגיאות האפשריות ולצאת מהן בשלום. דאעש הוא בהחלט גם תוצאה וגם קריאת השכמה לעולם בכלל ולמערב בפרט להתחיל ולהסתכל על עולם המציאות בעיניים פקוחות ולעצב את התייחסותו לעולם זה בהתאם.