גָּדוֹל הַמּוֹרָא וְרָב הַפַּחַד מִסּוֹף הַדֶּרֶךְ עַל כָּרְחֶנוּ נוֹלָדִים וְעַל כָּרְחֶנוּ מֵתִים גִּבּוֹר הוּא הָהוֹלֵךְ זָקוּף וְלֹא כּוֹרֵעַ בֶּרֶךְ שֶׁדֶּרֶךְ יְשָׁרִים דַּרְכּוֹ לֹא דֶּרֶךְ חַתְחַתִּים וּבְהִקָּרְאוֹ לְהָשִׁיב הַפִּקָּדוֹן אַל יֵרָתַע שֶׁיֶּלֵךְ לוֹ אֶל הָעָם וְיִתְיַצֵּב שָׁם וְיֹאמָר נְקִי כַּפַּיִם וּבַר לְבַב אֲנֹכִי בְּכַךְ אֲנִי נוֹדַע חוֹבָה שֶׁנָּטַלְתִּי אֵין חָדַל עַד שֶׁזֶּה נִגְמַר וְהָעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג זֶה הוֹלֵךְ וְזֶה בָּא וּבִזְכוּת מַעֲשָׂיו יִזְכֶּה אָדָם לְחֶמְלָה רַבָּה וְנֹאמַר לְכֹל בֵּית יִשְׂרָאֵל וּלְכֹל הָעַמִּים שָׁנָה טוֹבָה בְּלִי קָרְבָּנוֹת וּבְלִי חֲלָלִים חשבון הזמן וחשבון הנפש שנת תשע"ד היא שנה מעוברת שבה אדר הוליד אדר, זאת כדי לסגור את הפער בין מנין ימי ירח למנין ימי חמה. על זאת כבר דובר לא פעם נזכירנו שוב בקצרה. חכמינו ז"ל משכבר הימים ידעו מה שרבים ו"חשובים" אחרים באותה תקופה קדומה לא ידעו. משום כך לא נעשה איזון בין שנת הירח לשנת החמה. למדנו והיום הכל יודעים כי מנין ימי "שנה" של ירח הוא כמספר אותיותיה (בגימטריה) 355 ימים מנין ימי שנת חמה היא 365 כ-לכן כל שלוש שנים יש של כ-30 ימים פחות במנין ימי ירח למנין ימי חמה. הבדל זה מוליד אדר ב'. וזה מביא אותנו אל משמעות צירוף שתי הפרשות נצבים ו-וילך, וזה לא לשם חישוב הימים והחודשים ועִבּוּר השנה. זה מביא אותנו גם אל סוף השנה מראשיתה עד מלאת ארבעים שנה מיציאת בני ישראל ממצרים ולהיותם לעם, עד הגיעם לירדן ירחו ובהתקרב השנה החדשה. אנו קוראים כי הגיע יומו של משה עדין להחזיר נשמתו אל בוראו למרות היותו במלוא אונו שנאמר עליו:
לא כַהֲתָה עֵינוֹ ולא נס לֵחֹה (וזאת הברכה לד/ז), הוא מְכַנֵּס את שבטי ישראל שכבר נמצאים בשערי הארץ:
טף, כל איש ואישה לפי שבטיהם, ואת הַגֵּרִים, שישארו בארץ מחוטב עצים עד שאב מים,(נצבים מט/י) ראוי לציין כי מעמדם של הגרים (כלומר אלה הגרים בארץ ושאינם מבני ישראל) הוא כמעמד בני ישראל ובתנאי שהם מקימים שבע מצוות בני נח. כל אלה ניצבים בפני משה להעבירם בברית אשר ה' אלוהי ישראל כרת עם אבות הָאֻמָּה עם אברהם יצחק ויעקב ועם צאצאיהם, כולל אלה שלא ניצבו באותו מעמד בפניו. במעמד זה על כל אחד ואחד לעשות חשבון נפש, ולא יטוש את האמונה באלוהי ישראל וישאר נאמן לעמו ולארצו ולנחלתו לדעת:
פֶּן יֵשׁ בכם איש או אישה או משפחה או שבט אשר לבבו פנה היום מעם ה' אלוהינו (כט/יז) והחל לעבוד אלוהי הגויים, כי אז הוא מוציא עצמו מכלל ישראל, בכך הוא דוחה את הברית שכרת ה' עם העם. התורה מדמה את הפונים לאמונת הגויים:
לְשֹׁרֶשׁ פֹּרֶה ורֹאש וְלַעֲנָה.(כט/יז) דהיינו: שורש שמפרה את הרע ומרבה בקרבכם רֶשַׁע (רש"י). לכן העושה כן גוזר על עצמו קללה ומוציא את עצמו מכלל ישראל.
משה הולך אל העם והעם אל התשובה
שלא כמו בנצבים שם נאמר כי העם מתיצב בפני ה', כאן משה
הולך אל העם מתייצב הוא בפניו לדבר אליו ביום מותו ב-ז' באדר.(התאריך לפי המסורה). משה הלך אל העם להיפרד ממנו בְּאָמְרוֹ לו בצער:
לא אוכל עוד לצאת ולבוא (לא/ב) זאת בהגיע משה לגיל מאה ועשרים שנה ועליו נאמר:
לא כַּהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נַס לֵחֹה (דברים לד/ז) ברם משה בקש לאמר גם מה הייתה הסיבה העיקרית להעברת שרביט המנהיגות ליהושע עוזרו, ומצטט את דבר ה' אליו:
לא תַּעֲבֹר את הירדן הזה (לא/ג) . משה רצה לאמר, כי אילולא נגזר עליו שלא לעבור את הירדן היה הוא מוליך את העם כי עדין כוחו בּמָתְנָיו עדיין. כיון שהוא לא המוליך את ישראל, אלא יהושע אמר לעם שידע כי:
ה' אלוהיך הוא עֹבֵר לפניך הוא ישמיד את הגוים האלה מלפניך וירשתם . יהושע הוא עֹבֵר לפניך כאשר דבר ה' (לא/ג) משה בקש גם לסלק את התדמית האלוהית שהעם נתן לו ובקש לומר אני בשר ודם ככל האדם. הוא בא לעולם על כרחו ויוצא ממנו על כרחו וכי הוא היה
בעל הרשות: וכי הרשות נִטְּלָה מִמֶּנּוּ וְנִתְנָה ליהושע.(רש?"י) משה הגדיל לעשות ברוב ענותנותו:
ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם בזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתם לתת להם ואתה תנחילנה (לא/ז) . אשר לקשר שיש בפרשות נצבים וילך הוא ענין "התשובה" דבר שמקבל ביטוי בפרשות אלו שקוראין אותן בסוף השנה העברית ובכניסת השנה החדשה . שהם ידועים כימי תשובה, וימי הסליחות, הספרדים מתחילם בסליחות מיד בסמוך לשני ימי ראש חדש אלול עד העשירי בתשרי כארבעים יום ואילו האשכנזים מסתפקים בעשרה ימים בעשרת ימי תשובה. גם ההפטרות מבטאות את הקשר לימי התשובה בהפטרת נצבים המתחילה ב"שוש אשיש בה' ובהפטרת וילך המתחילה
"שובה ישראל עד ה"'.הפטרת נצבים "שוש אשיש בה'" קוראים בשבת לפני ראש השנה והפטרת וילך "שובה ישראל עד ה"' נדחית לפרשת האזינו. הפטרת נצבים "שוש אשיש בה'" משלימה שבע הפטרות הנחמה שהוחל בהן החל משבת נחמו . מצד אחד שמחים שנתנה לנו ההזדמנות לדבוק במקורותינו - בשוש נשיש ומצד שני עושים תשובה בהפטרת "שובה ישראל עד ה"' זאת לקראת ראש השנה וכפור. הבחירה לחיים בידינו היא בפרשת נצבים נאמר: ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך (נצבים ל/כ) - בעולם הזה. וידעת כי הבחירה היא חָפְשִׁית ועם ישראל בחר בה בעודו במדבר. הבחירה היא בהשג יד: ולא רחוקה היא לא בשמים היא (נצביים ל/יא,יב). כל המבקש לחיות עליו להושיט יד ולבחור בחיים. ברם בקרב ספקנים רווחת הדעה כי אין בחירה חָפְשִׁית. הכל נגזר משמים. אומנם נכון שהכל בידי שמים, אלא שחכמינו ז"ל אמרו: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, כלומר היראה בידו. נתן לדמות את יראת השמים כדרך סלולה. משבחר האדם ללכת בה, אל יסטה ממנה, כי הסוטה ממנה הולך בדרך לא סלולה ומלאה מהמורות.לעתים סוטה האדם או מתחלק מן הדרך הישרה, שלא במתכון ולא במזיד, כל שעליו לעשות להתעשת ולשוב אל הדרך הישרה ממנה סטה. לעתים ההולך בדרך ישרה מתפתה על-ידי אחר לסטות ממנה לסיפוק יצריו. הסוטה ממנה יודע כי עבר אל דרך זרה לו ואינו יודע לאן תוביל אותו. המסקנה היא שסטיה שלא מדעת ניתנת לתיקון. כלומר עשית תשובה וחוזר אל הדרך ממנה סטה. לכן כל הטוען כי הבחירה איננה ביד האדם וכי זו גזרה משמים הוא מטעה את עצמו במזיד, על כן על אדם זה נאמר כי חיוביו שקבל עליו, לָא שְׁרִירִי וְלָא קַיָּמין. כלומר אין לסמוך שיקים את הוא התחייב לקים. ועוד הבוחר ללכת בדרך ישרה חובה עליו להשמר, פֶּן יַטּוּהוּ חַטָּאִים לסטות ממנה. ברם אכן יגיע זמן שלא תהא לאדם השפעה על מעשיו, אלא שזה חזון למועד. (הכונה לימות המשיח) אז אין סטיה ואין רצון חופשי הכל מתנהל כפי שאמור להתנהל. הלך משה והותיר אחריו עם חכמינו נתנו לפתיחה של הפרשה וילך משמעות אחרת ולא כמשתמע שהלך אל העם. שם נאמר: וילך משה וידבר ... (לא/א) אומנם דבר את דבריו אל כל ישראל, אך הוא כבר היה בדרך ללכת אל עולמו. דבריו מובאים להשמיענו מתוכם אכזבתו מן העם אשר הוא עִצְבּוֹ כעם לדורות . הדברים שנאמרים על-ידי משה כאמור, הם אחרי ארבעים השנים שבהן הוציא משה את ישראל ממצרים נתן להם את התורה ולימדם מצוותיה. למרות זאת משה מאוכזב כי כל הנסים שעשה הקב"ה והיד החזקה שלו לא הועילו להביא את העם לאמונה. ומשה רואה ברוחו שעתיד העם לערער את האמונה. והוא דבר אל העם לאמור הגעתם אל ירדן ירחו אל פתח הכניסה לארץ, אלא שהקב"ה אמר לי מה עתיד לקרות אחרי לכתי מעמכם: הנך שֹׁכֵב עם אבותיך וקם העם וְזָנָה אחרי אלוהי נֵכַר-הארץ אשר הוא בא שמה בקרבו וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר את בריתי אשר כָּרַתִּי אִתּוֹ.(לא/טז) מדבריו אלה הבין כי הוא נכשל. על כן מוכיח משה את העם באמרו להם "ולא נתן לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לִשְׁמֹעַ (כט/ג) משה מאוכזב וחוזר בשעתו האחרונה ואומר לעם דברים חמורים לא פחות מאלה שנאמרו: הן בעודני חי עמכם היום ממרים הייתם עם ה' ואך כי אחרי מותי (לא/כז) ומשה רואה בעיני רוחו כי העם צפוי להיות נענש על-ידי הקב"ה שנאמר: ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל, ומצאהו רעות רבות וצרות (לא/יז) פרידת משה מן העם, מהולה בעצב רב מאכזבה הוא לא נעצב כי הוא עומד למות. הוא ידע כי צרות רבות מחכים לישראל על נטישתם את אמונתם. זה מחזיר אותנו אל המסקנה כי הכל בידי האדם וכי תיקון האדם, העם והמדינה אינם באים מסיוע חוץ. וכי מה שהיה בצאת ישראל ממצרים על כל הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה לישראל, לא יהיו עוד. בגך גם מאמינים והאמינו דורות רבים בני עמנו ומוסיפים להאמין בקב"ה ובתורתו. הם הוסיפו להיות בה ולא נעשו להם נסים ונפלאות. ולא צפו שיעשו להם. הם נשארו נאמנים לתורה ולאמונה ללא תנאי. חָלְפָה לָהּ הָרוּחַ הַטּוֹבָה וְנִגְמַר - וְשָׁבָה לָהּ הָרוַּח הָרָעָה כְּבַעֲבַר שֶׁפַע אַהֲבָה וְחֶמְלָה זֶה שֵׁם דָבָר - כֹּל זֶה הָיָה כְּלֹא הָיָה זֶה מִכְּבַר גִּלּוּיֵי הַקְרָבָה תּוּשׁיָּה וְאַהֲבָה - זֶה בָּעַר בְּלֵב הָעָם כְּאֵשׁ וּלְהָבָה מִשֶּׁסַר הָאִיּוּם וְהַיְּצִיבוּת שָׁבָה - לַעֲזָאזֶל אַהֲבָה בְּחֶזְקַת תִנְצָבָ"ה. אַף עַל פִּי כֵן גָּם בַּשּׁוֹשָׁן יֵשׁ קוֹץ - וְאֵין לְמָהֵר דִּין הַטּוֹעִים לַחֲרוֹץ הֵם לֹא שָמְעוּ מָה אָמַר הַפִּתְגָּם - שֶׁכֹּל אַם אוֹמֶרֶת וּבִכְלָלַן אִמַּם הַמְתָּאֶרֶת לֵב הַיֶּלֶד אֶל יוֹלַדְתּוֹ - הַמְרָחֵם עַל אוֹיֶב וְנוֹתֵן לוֹ הַגָּנָתוֹ כִּי בְּתֻמָּתוֹ רוֹאֶה בֹּו נִרְדַּף מִסְכֶּן - שֶׁבִּשְׁעַת כֹּשֶׁר עַל מֵטִיבוֹ לֹא יָגֵן. עַל כּךְ הָאֶם בּוֹכִיָּה וְחוֹרֶקֶת שֶׁן - הוֹי לִבִּי עָלֶיךָ בֵּן וְלִבְךָ עֲלַי כְּאֶבֶן1 