האגואיסטים

דורשי רשומות מצאו ראשי תיבות רבים במילה "אלול". בשנים האחרונות הצטרפו אליהם חדי-לשון, שקבעו: אלול – אני לאוּמָן ואת לאִמָשְלָךְ. זה מתייחס כמובן לנוהג החסידי-חרדי לנסוע לראש השנה לקברו של ר' נחמן מברסלב ולהותיר את האישה והילדים לבדם בבית. השנה הצטרפו לכך גם גורמים דתיים-לאומיים, או שמא: חרדים-לאומיים. "יום הכיפורים במערת המכפלה", מכריזה מודעה של המועצה הדתית קריית ארבע, מחדשי היישוב היהודי בחברון וגופים נוספים. ודאי חוויה מיוחדת ומרוממת, הראויה לשבח גם בשל ההיערכות להכנסת אורחים – לינה, סעודה מפסקת לפני הצום וסעודה לאחריו. אלא שיש עיגול קטן: "מפאת קדושת היום והמקום, האירוח לגברים בלבד". לאמר: הילדים לא יקבלו ברכה לפני הצום, האימהות יצטרכו להסתדר איתם לבדן, והעיקר שהגברים יתפללו לצד קברי האבות. הרמב"ם פוסק, כי מי שאוכל ושותה בחגים ואינו דואג לעניים – אין זו שמחת החג כי אם שמחת כרסו. בדומה לכך נראה, כי מי שעוסק רק בתפילה של עצמו ומזניח את משפחתו – אין זו התרוממות הרוח כי אם השפלת הגוף. זוהי אנוכיות פסולה, העומדת בסתירה לעקרונות יסוד יהודיים של "ואהבת לרעך כמוך" ושל חובות הגבר כלפי אשתו וילדיו. זוהי רשעות במסווה של צדיקות.

הציבור החרדי מסודר בשנת השמיטה הבאה עלינו לטובה: הוא ישתמש בפירות וירקות תוצרת חוץ. חלק מהם יבואו מן הסתם מיהודה ושומרון, ויעשירו את אויביה של ישראל. חלק אחר יבואו ממדינות זרות, תוך פגיעה בחקלאים היהודיים – כולל בשומרי המצוות שביניהם, שיעבדו דרך אוצר בית דין או לפי היתר המכירה. מדובר בסגירת 30% מהשוק בפני יצרנים ישראלים. אבל החרדים, כדרכם, דואגים אך ורק לעצמם. בדיוק באותה רוח הם מסתייגים מכל הקלה בגיור, כי מה אכפת להם? הרי אצלם לא מתחתנים עם גרים (וגם לא עם ספרדים/אשכנזים, חסידים/מתנגדים). אם זו הקפדה במצוות – אני כבר לא יודע איך להגדיר ביצוע עבירות.

שר האוצר שלנו לא מוכן לזוז כמלוא הנימה מהבייבי שלו – מע"מ אפס על דירות חדשות. כל המומחים מתנגדים, ויאיר לפיד בשלו. שוק הנדל"ן נכנס לקיפאון, ויאיר לפיד בשלו. ובדרך הוא גם תוקע את תוכנית מחיר מטרה של אורי אריאל, שהסיכוי שלה להוזיל את הדירות גדול בהרבה, ובלי הנזקים הישירים של אובדן 3 מיליארד שקל בשנה. האגו של יאיר לפיד קודם לכל: להיגיון, לכלכלה, לטובתה של המדינה ואפילו לטובתם של אלו שהוא מתיימר לפעול למענם – צעירי מעמד הביניים. אפילו ביחס לנורמה האגואיסטית של הזירה הפוליטית, לפיד בהחלט שובר שיאים.

"אוי, עבור משפחות נצרכות. אוי, צדקה תציל ממוות", אומר השודד שייקה אופיר באחד ממערכוניו. "איזה משפחות נצרכות?", תוהה השופט שרגא פרידמן, ואופיר משיב: "המשפחה שלו". נזכרתי בשורה הזאת כאשר קראתי את כתב האישום נגד הרב יאשיהו פינטו, ושמתי לב שאת פגישותיו עם אפרים ברכה הוא קיים בסוויטה של מלון הילטון בתל אביב. לילה בסוויטה עולה 1,000 דולר לאיש. 1,000 דולר. ופינטו לא התארח בה באופן חד-פעמי; כתב האישום מדבר על שתי פגישות שם, בהפרש של מספר שבועות. כלומר: זהו הנוהג הקבוע של פינטו. אחר כך מספרים לנו שהוא חי בסגפנות ושאת הכספים שהוא מקבל מחסידיו – הוא מפנה לנזקקים ולפעילות תורנית. כבר מזמן עמדנו על כך, שרבנים וצדיקים (בלי ועם מרכאות) שמבקשים כסף – הם בעייתיים. פינטו מלמד אותנו, שהכסף הזה יכול ללכת לפחות בחלקו לצרכים אנוכיים לגמרי. עוד סיבה לחשוב פעמיים ושלוש לפני שהולכים לכאלו ובוודאי לפני שמשלמים להם.

אני לא מדבר על האנוכיות של אותם 43 סרבנים במובן של חשיפת סודות ונזק למדינה בשמה של אידיאולוגיה. זה מובן מאליו. אני מדבר על האפשרות שבסופו של יום הם ייצאו מורווחים בדמות שחרור ממילואים, מה שמעלה את המחשבה שאולי הייתה כאן אנוכיות תועלתנית פשוטה. לפי מה שאני מבין, לצה"ל אין יותר מדי אפשרויות לטפל בחצופים הללו. אי-אפשר לגייס אותם למילואים רק כדי להעמיד אותם לדין, וספק אם ניתן להעמיד אותם לדין צבאי על מה שעשו כאזרחים. אפשר להעמיד אותם לדין פלילי על גילוי סודות ואולי אפילו על המרדה, אך מובן שזה לא יקרה. לכן, נראה שהכלי היחיד מצוי בדמות ההצבה במילואים, ומדברים על כך שהם ישוחררו מהיחידה. על זה אני שואל: מה פתאום? עוד מגיע להם פרס, על חשבונם של חבריהם שומרי החוק? תשאירו אותם ב-8200 ותשלחו אותם לבצע שמירות ועבודות רס"ר, ובבסיסים מרוחקים ככל האפשר. ואם הם יבואו בטענות, תגידו להם שזה בדיוק מה שרצו – לא לפגוע במסגרת שירותם בזכויותיהם המקודשות של אויבינו.

לכאורה, עובדי הדואר פועלים בצורה אלטרואיסטית: כולם שובתים למען כולם, גם מי שיכולים להיות די בטוחים שלא ייפגעו מתוכנית ההבראה שמגבשת ההנהלה. כנ"ל לגבי עובדי המדינה, שנדרשים להזדהות איתם ולפגוע בבטן הרכה של הציבור: הטאבו, לשכות הבריאות ונתב"ג (וזה כמובן לא קשור לכך שלהסתדרות יש יו"ר חדש, אבי ניסנקורן, שצריך להוכיח את כוחו). אבל זה רק לכאורה, משום שבפועל – זוהי אנוכיות הרסנית. לא יעזור כלום: הדואר ילך או להבראה או לפירוק. חברה, ממשלתית ככל שתהיה וחיונית ככל שתהיה, לא יכולה לעבוד ללא הון מינימלי ולסחוב הפסדים הולכים ומצטברים במשך שנים. הבראה – זה אומר שחלק מהעובדים יפוטרו. פירוק – זה אומר שכל העובדים יפוטרו. פשוט לגמרי. אז אולי חלק ייקלטו בחברה חדשה ואולי לא, אז אולי חלק יקבלו את אותם תנאים וחלק לא, אבל בעיקרון – לעובדים יש מה להפסיד הרבה יותר בפירוק מאשר בהבראה. ראו את הלקח של רשות השידור. אז ככל שהעובדים יבינו זאת מוקדם יותר, ייטב להם ולכולנו.