לפני 14 שנה נפל דבר בישראל. הממשלה וצה"ל כשלו כשל מוסרי ומדיני שסימן תהליך היסטורי מדאיג ביותר. האירוע בקבר יוסף בשכם שבו נהרג שוטר משמר הגבול מדחת יוסף מירי פלשתיני, לא רק המחיש הפקרה של חייל צה"ל, אלא את הדרדור המתמשך שהביאו תפיסות מדיניות שכבלו את ידי האליטות השולטות. האירוע היה תחנה בתהליך של שחיקה לאומית מנוונת.
בימים הקודרים של סוף מאי 2000, מצאו את עצמם חיילי צד"ל מופקרים לחלוטין, ללא ידיעה מוקדמת או תכנון על העומד להתרחש. צה"ל ברח מלבנון ובגד בצד"ל. את ההחלטה לסגת קיבל ראש הממשלה ושר הביטחון
אהוד ברק, וביצעו אותה נאמנה
שאול מופז הרמטכ"ל דאז ומפקד יק"ל (יחידת הקישור ללבנון), תת-אלוף
בני גנץ. אחרי 25 שנה של שיתוף פעולה צבאי ואזרחי הדוק, ומאות קורבנות מבין חיילי צד"ל, נפרדו דרכיהם של ישראל ואנשי דרום לבנון – אחינו לנשק ולמאבק.
ברק זכה בצדק לתהילה במהלך קריירה צבאית מהוללת. הוא הגיע לתפקיד הרמטכ"ל עם קבלות מרשימות, וטיפס משם להנהגת מפלגת העבודה ולראשות מדינת ישראל. בדרך הייתה המעידה ב-1992 באירוע צאלים ב', שבמהלך תאונת אימונים קשה, נהרגו חמישה חיילים ונפצעו שישה. ברק היה נוכח באותו אימון, וסיפרו כי לא ניגש להושיט עזרה והסתלק עם מסוקו.
היה חוט מקשר בין הנסיגה החפוזה מדרום לבנון ב-24 במאי 2000, המאמץ היהיר והכושל להביא שלום בפסגה מדינית עם ערפאת וקלינטון ביולי, ופרוץ ההתקוממות הפלשתינית בסוף ספטמבר של אותה שנה. בסוף שנות ה-90' השלים ברק עם העובדה שמסלול המו"מ עם סוריה הגיע לסוף הדרך, אבל הוא לא התייאש מהמסלול הפלשתיני הבעייתי והתקוע. אפילו סירובו של ערפאת באותה ועידת פסגה לקדם הסכם שלום עם ישראל לא שבר את רוחו של ברק, ולכן גמר אומר להמשיך עד כמה שאפשר בקו של הימנעות מחיכוכים וסכסוכים. ברק התמיד בדרך זו למרות ההתפרעות הפלשתינית האלימה על הר-הבית ב-29 בספטמבר שגבתה את מותם של 7 פלשתינים. למחרת תקפו פלשתינים כוח צה"ל בשכם, ובמהלך חילופי האש נהרגו 5 פלשתינים. יום לאחר מכן שוחח ברק עם ערפאת וביקש ממנו להרגיע את הרוחות.
ממשלת "העבודה" שבראשות ברק לא חיפשה הכרעה או ניצחון בעימות עם הפלשתינים, שהרי הם נחשבו שותפים ל
הסכם אוסלו ופרטנרים לשלום. ברקע הייתה החתירה לפיוס היסטורי שעליו החליטו
יצחק רבין ושותפיו
שמעון פרס ויוסי ביילין ב-1993, תוך העצמת שיקול מדיני על פני שיקול צבאי, עם מסירת שטחי מולדת ורובים לשלטון פלשתיני.
ההשתוללות הפלשתינית בשנות ה-90' – באמצעות מחבלים מתאבדים ואוטובוסים מתפוצצים בערי ישראל, בכבישי יהודה ושומרון ואלפי מרגמות ורקטות שנורו לעבר יישובי גוש-קטיף – לא הביאה לשום שינוי בפרדיגמה המדינית של ממשלות ישראל לאורך העשור. הסיסמה "קורבנות השלום" טשטשה את פני המציאות וגם קווי מתאר המוסריים, ויצרה תהייה מבלבלת: כי אם יש שלום, מדוע שיהיו בכלל קורבנות נרצחים? וככל שהאויב רוצח בך, איך אפשר להציג את המצב כשלום?
מדחת לא לבד בקבר יוסף היינו עדים לגלגול נוקב של אירוע שבו תורת הצה"לית המפוארת של אחריות ורעות התגלתה במלוא מערומיה.
ההנהגה הישראלית הגיעה לקו הזינוק של האינתיפאדה והאסון הטרגי בקבר יוסף כשהיא סובלת מתסמונת אוסלו הטמונה עמוק בתודעתה ובתת-התודעה שלה. על-פי הוראות ההפעלה שלה, על ישראל להתאפק נוכח התגרות או התקפה פלשתינית, להעלים עין מהפרות של הסכמים שנחתמו, לסלוח על מעשי אלימות ורצח של ישראלים ולשכוח אותם – וכל זה כדי לשמור על המשך של הידברות, מגעים ולחיצות ידיים עם ערפאת ואנשיו, במטרה להגיע להסכם שלום קבוע. ניטל מקובעי המדיניות בירושלים כוח החלטה עניינית המותאמת לנסיבות. ערפאת אמר "לא" לפתרון של שלום ו"שתי מדינות" ופתח במסע של סבב מלחמה נוסף, וברק, כמו מהופנט, לא אמר נואש מהפרטנר מרמאללה.
תרבות הפקרה הייתה למעשה נפוצה למדי בציבוריות הישראלית במשך שנים רבות, גם לפני אוסלו. בשורת המופקרים היו תושבי הפריפריה, עדות המזרח, אנשי בקעת הירדן, מתנחלי יהודה ושומרון, בני מיעוטים ותושבי גוש-קטיף, ולאחר מכן תושבי עוטף-עזה. מהפקרה סבלו גם קבוצות עולים כמו האתיופים. גם יונתן
פולארד ורון ארד הופקרו הרחק מן הבית. מול מציאות גאוגרפית-כלכלית-תרבותית המפרידה בין מרכז ואליטות מצד אחד והקבוצות הנטושות למיניהן מצד שני, חשו האחרונים כי החלטות גורליות הנוגעות להן מתקבלות שלא לטובתן על-ידי אחרים.
אוסלו הכניס לפסיכוזה ושיתוק את האליטות של ישראל – בממשלה, בתקשורת ובשאר מוקדי השפעה. אלה תורגמו בין השאר למדיניות צבאית של הכלה ומניעת חיכוך, וזו בתורה הביאה את צה"ל לא לפעול ב-15.5.2000 כדי לחלץ קצין מג"ב שנפצע מירי פלשתיני בקבר יוסף. כל מרכיבי התרחיש – המדיני, הצבאי והפסיכולוגי – היו קיימים לפני שהחלו בקבוקי תבערה, אבנים וכדורים לנחות על צוות מג"ב, ובכללם על מדחת יוסף.
באחד באוקטובר 2000 תקף המון פלשתיני משתלח את מתחם קבר-יוסף בשכם שאובטח על-ידי כיתת חיילי משמר הגבול. ההתקפה הפכה לניסיון השתלטות תוך כדי ירי מתמשך. ב-2:30 אחר-הצהריים של אותו יום הוקם חפ"ק צה"לי על הר גריזים שממנו ניתן לצפות על האירוע למטה. במקום התייצבו אלוף הפיקוד
יצחק איתן ותא"ל בני גנץ מפקד אוגדת איו"ש שעקבו אחרי ההתפתחויות. נאמר שקצינים בכירים נוספים שהיו בסיור במרחב הזדמנו למקום. קרוב לשעה 3:00 נפגע סמל שני מדחת יוסף, בן 19, מכדור שנורה בעורפו. סגן ראש השב"כ
ישראל חסון הגיע גם הוא לחפ"ק ונתבקש על-ידי הרמטכ"ל להתקשר לג'יבריל רג'וב, ראש הביטחון המסכל של הרשות הפלשתינית, ולגורמים פלשתינים בולטים נוספים, שיורו לכוחות הרשות לחלץ את מדחת. האלוף איתן ביקש ממקביליו הפלשתינים לפעול להפסיק את האש על מתחם הקבר. פלשתינים בעלי תפקידים ומעמד הבטיחו שיפעלו בעניין, ולא עשו כלום. בכך הסתמנה בבירור הקריסה של מנגנוני שיתוף-הפעולה הביטחוני בין צה"ל וכוחות הרשות הפלשתינית ביו"ש.
בשעה 5:10 הגיע הרמטכ"ל מופז לחפ"ק כדי לבדוק את המצב מקרוב. אבל בשום שלב לא התקבלה החלטה לפעול לחילוץ החייל הפצוע. ב-5:45, אחרי דימום מתמשך, מת מדחת יוסף בקבר יוסף. אביו של מדחת שירת 28 שנה במשמר הגבול.
במהלך שעות האירוע בשכם הורה ראש הממשלה ברק לרמטכ"ל לפנות לאחראים על הביטחון ברשות הפלשתינית כדי שיפנו את מדחת לטיפול רפואי. הדבר לא קרה. ישראל מצידה לא שלחה כוחות, שני מסוקי קרב שהיו בקרבת הזירה לא הופעלו, ולא מומשה תוכנית מגירה לפעולת חילוץ. בשעה 9:30 בערב העבירו הפלשתינים את גופתו של מדחת לידי צה"ל. בבדיקה פנימית שנערכה לאחר מכן נקבע כי צה"ל פעל כשורה בכל פרשת קבר יוסף. שנים רבות לאחר מכן יודה מופז שנעשו טעויות קשות.
אי-ההצלה ואי-החילוץ של חייל פצוע השרוי בסכנת נפשות מיידית הטילו כתם על מורשתו המוסרית של צה"ל. מדחת יוסף, כמו יוסף בן יעקב אבינו שהושלך לבור על-ידי אחיו, הופקר למוות.
אבל מדחת לא היה מקרה הפקרה יחיד. מקרה מזעזע נוסף קרה שבוע אחרי מותו, ב-12 באותו חודש, כששני חיילי מילואים, יוסי אברהמי וואדים נורז'יץ, טעו בדרך, נכנסו לרמאללה והומתו על-ידי המון פלשתיני רצחני. גם אז לא ניסה צה"ל לחלצם, למרות שמהרגע שנתפסו החיילים בעיר ועד חיסולם חלפו יותר משעתיים.
ב-19 באוקטובר 2000 שוב ארע מקרה הפקרה בשכם. הרב בנימין הרלינג בן-64 שהיה עם קבוצת מטיילים בהר עיבל, נורה מירי פלשתיני ודימם למוות. במשך כארבע שעות הותקפה הקבוצה הישראלית, מבלי שצה"ל מנע את מותו של הרב הרלינג. נוכח האימה שנפלה על ההנהגה בישראל שמא יעברו הפלשתינים לפסים מלחמתיים ללא מעצורים, שותקה המערכת המדינית והביטחונית. תוצאות קטלניות עגומות אלו הן שילוב של שטיפת מוח מדינית עם רפיון צבאי מחפיר.
חוקרי הפסיכולוגיה הצבאית יידרשו להבין את פשר התמורה שמשתלטת עם השנים על לוחמים שהיו נועזים בצעירותם. אהוד ברק, שאול מופז, בני גנץ ויצחק איתן הוכיחו את עצמם בצעירותם כלוחמים עזי נפש ביחידות מובחרות. עם הזדקנותם הביטחונית, הופכים גיבורים אלה לזהירים ביותר, מנהלים שקלול קפדני של מחיר ותועלת, נוטים לספוג ולהבליג במקום לנקוט קו אקטיביסטי ונועז. הם טרודים בדאגה לפצועים והרוגים משני הצדדים – הישראלי והפלשתיני – ועסוקים במשמעויות המדיניות של כל צעד ופעולה של צה"ל.
במהלך שנים רבות, גם לפני שנת 2000 וודאי אחריה, נחשפה תמונה עגומה למדי של הפקרת אזרחי ישראל – בגוש-קטיף, בעוטף עזה, אף ברחובות ירושלים ובדרכי יהודה ושומרון – לטרור של אויב שאותו דימו פוליטיקאים כפרטנר לשלום. גם בעזה ב-2014, כמו בשכם ב-2000, יש מנהיגים שהאויב הפלשתיני הגדוש נבזות וכוונות רעות, יהיה בקרוב השותף לשלום.
