התפטרותו ה"דרמטית" של
גדעון סער - מהממשלה והפרלמנט, איננה כה מכרעת למדינה ולאזרחיה. אין ספק שאם הלה יחזור לחיים הפוליטיים (והוא יחזור...) הרי שכל מי שפעם חשבו ל"מנהיג" צריך לחשוב שוב על כך, ולכיוון השלילי.
פוליטיקה, במובן החיובי של המילה, איננו כר דשא להתקוטטויות של "ברוגז", כבוד מדומה ופינוקים. גדולים יותר מסער סבלו תככים מאחורי גבם מחבריהם, ולפעמים זה אירע לאחר עשרות שנות עשייה עשירות ומרשימות. אז מה, יום אחד הם קמו והלכו משום אותם חחתרנים שלחמו בהם, גם בימיהם הגדולים? בוודאי שלא.
הפוליטיקה ידועה כמגרש משחקים מלא מהמורות, ואשר כללי המשחק בו הם נוקשים. מי שנוטש את העשייה באמצע, רק משום שהוא "נפגע אישית" מיריבים פוליטיים סטנדרטים או משום שאשתו נפגעה שלא נותנים לה להמשיך ליחצ"ן את בעלה בכספי משלם המילים, בהחלט יכול לתלות את הנעלים, ואם יחזור שוב אז כדאי שהציבור יעשה את זה בשבילו.
גדעון סער אינו בדיוק "מטאור" פוליטי או אידיאולוג גדול. מסוף שנות ה-89 הוא ריחף בימין הקיצוני והתפתל בין
רפאל איתן ל
רחבעם זאבי, שבעטו בו לאחר תקופה קצרה. אחר כך, כסטודנט למשפטים, הוא ניסה להיות עיתונאי לעת מצוא ב"העולם הזה", לאחר שזה נרכש על-ידי הימין, וגם משם הוא התנדף בלי רעש גדול. את חבל ההצלה הפוליטי העניק לו דווקא מי שהפך עבורו למושא של יריבות: השר
ישראל כץ. האחרון טיפח את הצעיר הקיצוני ומשכו לליכוד והכיר לו פעילים וראשים. אבל אז היה גדעון הצעיר עדיין ירוקת פוליטית.
קשה לומר ש"ההדר הבית"רי" והגאווה של הימין היו לו לדגל. כאשר עבד במשרדו של היועץ המשפטי לשעבר, מיכאל בן יאיר (באמצע שנות ה-90, בימי שלוט ממשלת השמאל) עלתה וצפה פרשת ח"כ דאז ממר"צ,
דדי צוקר, ומעורבותו מנודת החוק בבית הספר לצילום "קמרה אובסקורה". היועץ המשפטי דאז, אותו בן יאיר שנגד
אריה דרעי ו
הרב עוזי משולם הסיר את כפפותיו, הרי שבמקרה הזה התחמק ממעש.
גם "אבירי חופש הדיבור והצדק" - מהתקשורת הישראלית, סרבו לפרסם את המקרה הבעייתי הזה, בו בזמן שאילו היה מדובר במעורבותו של אריה דרעי בודאי שהיו פותחים לו תיק פלילי נוסף ושופטים אותו אפילו לעבודות פרך אולי. היינו שלושה אנשים שונים בהשקפתם שלחמנו כמעט בודדים נגד העוול הזה. גם ח"כ חרדי כמשה גפני פחד לצאת לקרב הזה, אולי משום שהוא ידע שיותר מדי רעש מצידו יביא לחשיפת שחיתויות גם כנגדו וכנגד חבריו.
אברהם פריד ("פריצי") העביר לי את העובדות, אני פרסמתי אותן בשתי עיתונים חרדים ("המחנה החרדי" ו"יום השישי") ומתנחלת מאלון שבות גזרה את הידיעות שלי ושלחה מכתבים נזעמים לבן יאיר ולשר המשפטים דאז,
דוד ליבאי (שלימים נחשף גם קשר ה"ידידות" המסתורי בין בן יאיר לבין צוקר...), אבל שום דבר לא זז.
ואז גיליתי ששני מכרים שלי עובדים בסביבתו של בן יאיר - עורכי דין צעירים דאז, וכמובן אישים פוליטיים. אחד מהם היה יו"ר צעירי מפלגת העבודה, עו"ד עדי הדר, והשני ענה לשם גדעון סרצי'נסקי, ולימים גדעון סער. עדי הדר ענה לי חד וחלק שהוא לא מוכן להסתכן פוליטית ואז פניתי לאיש הימין הקיצוני (שבימי הפקתי את ערבי הראיונות באוניברסיטת ת"א סייעתי לא פעם בהבאת חבריו מימין הקיצוני כדי שהצעיר הזה יוכל אח"כ להתקדם אצלם...), ובקשתי ממנו ללחוץ על בן-יאיר. בתחילה הוא ניסה לנטוע בי תחושה שיש מה לצפות ממנו אך עד מהרה הוא רמז לי שעניין קידומו במשרדו של בן יאיר חשוב לו יותר מה"צדק האוניברסאלי" ומחשיפת הצביעות הפוליטית של צוקר והשמאל של מר"צ.
מאז למדתי שאת סער לא כל כך מעניינים "עניינים אידיאולוגיים" אלא מעניינים אותו העניינים ה"כיסאולוגיים".
סער צץ שוב בסוף עידן נתניהו הראשון והפעם כמזכיר הממשלה, ושוב בעזרה גבית של ישראל כץ. אחר כך, משנעלם נתניהו, נצמד סער לשרון ואף נבחר לח"כ. למרות התנגדותו הרעיונית לפינוי "גוש-קטיף" הרי שהוא ביטל (לבקשת שרון) את התפטרותו והמשיך עם שרון עד ל"מפץ הגדול" של קדימה. לימים קודם של על-די נתניהו, בשל הישארותו בליכוד, בתקופה השנייה של האחרון, ולימים טובים יותר הוא אף מונה על-ידי נתניהו ליו"ר הקואליציה, ועד שזכה מנתניהו לתיק שר החינוך.
קשה לומר שסער גילה לויאליות למטיביו, ובראשם לכץ ולנתניהו. אין ספק שרשות השידור, עם הרוח הגבית של נתניהו ושל חלקים לא קטנים בליכוד, צדקה בהחלטתה להדיר את גב' אבן-סער משידור עניינים הקשורים לליכוד של בעלה, אבל למה שזה יהיה איכפת לסער המפונק ששנים קודם לכן, כעורך דין ינוקא, העדיף את פרוסת הלחם המרוחה שלו על פני הצדק המשפטי בפרשת ח"כ מיריביו בשמאל, כדדי צוקר?!
התקשורת עצמה נופלת למלכודת אתית לא נעימה. ממתי, בעניין פרישה פוליטית, מראיינים את אשתו של הפורש הפוליטי, ועוד על תקן של "פרשנית תקשורת"? האם לא ברור לתקשורת שהדעה שתובא תהיה סובייקטיבית, בזמן שמבחינה אתית צריך היה להדיר דעה כזו מלכתחילה? ומה בכלל מעניין את הציבור אם אשתו אוהבת אותו ועוד מספרת אגדות עם בנוסח היות בעלה "אחד הכישרונות הפוליטיים הגדולים בשנים האחרונות" וכזה ש"אף פעם לא ניצחוהו פוליטית"? זו הרי תשובת קרקס, שרק בגללה היו מדירים - בכל רשות שידור במערב, כתבת שבעלה הוא איש פוליטי ושלא הודיע כי פרש לגמרי מהחיים הפוליטיים, שהרי הגב' אבן-סער בהחלט יכולה, דרך המסך הקטן, להכין ב"מוסף האוביקטיבי" שלה את היחצ"נות הבאה של בעלה, שעוד ישוב בגדול.
וגם הסיפור הבדאי על אי-הפסדיו הפוליטיים של סער, שהושמעו מפי אשתו, הם שקר, וזו עוד אי-אמינות שלה כאשת תקשורת מול היותה אשתו. לא לפני הרבה זמן הובס בעלה, עם עוד שני שרים בליכוד, במוסדות הליכוד, על-ידי השר ישראל כץ, ועוד חטפו השלושה מכה ניצחת. אם זו האמינות ה"אוביקטיבית" של גב' אבן-סער הרי שבערוץ הראשון צריכים להסיק מסקנות אמיצות, ועוד כשהם בשלב ה"ארגון מחדש".
בכלל, הערוץ הראשון רחוק מלנקוט צעדים אתיים כמו שהיו נוקטים בגרמניה, בריטניה וארה"ב. מיד לאחר ראיון העבר של גב' אבן עם סער כשר חינוך ועם היוודע הקשר האישי ביניהם, היו צריכים בערוץ הראשון להדירה מסיקור פוליטיקה משום שלא פסלה את עצמה כמראיינת בכלל. והנה לבג' הזו יש עוד את החוצפה לעזוב שידור רק משום שמחבלים בניסיונותיה לנתקה מיישום יח"צנותו של בעלה, ועוד מכספי הציבור! אבן - סער כשתחזור ל"מוסף" שלה, היא עוד תעשה הכל להמשיך לבנות את "מאחורי הקלעים" של בעלה בעתיד. בכל אופן, פרישתו של סער איננה, חס ו
שלום, האבידה הפוליטית שהמדינה ואזרחיה יקרסו בגללה.
בכלל, בני זוג שמתערבים בפוליטיקה ובקידום של בן זוגם הפוליטי, לא רק שהם רחוקים מלסייע לו אלא הם בעליל גורמים לו נזק בלתי הפוך. כך היו הדברים עם הזוג גו'די ניר-מוזס-שלום ועם "קידומו" של הבעל סילבן, וכך הם הדברים כיום בפרשת סער את אבן.
ואזכיר מקרה נוסף שבו ניזוק פוליטיקאי ישר דרך בליכוד בגלל אשתו. היו אלה תחילת ימי שנות ה-90, והשר המנוח
שאול עמור התמודד על מקום ברשימת הליכוד לפרלמנט הישראלי. תוך כדי עריכת ה"דילים" קמה אשתו המנוחה, גב' סוזן עמור, ויצאה באופן בוטה ומכוער נגד סגן ראש הממשלה דאז,
דוד לוי, בטענה כי האחרון "תקע סכין חלודה" בגב בעלה משום ש"הוא לא אוהב מרוקאי אחר שיתקדם".
עמור אומנם נבחר לח"כ אבל היחסים בין לוי לעמור לא רק שקרסו אלא שאי היבחרותו של עמור לימים לשר בכיר ובמיוחד לנשיא המדינה, ולימים לשגריר ישראל בקנדה, היו חלק גדול מהתוצאה של אותה התבטאות אומללה וחסרת מעצור של הגב' עמור המנוחה. דווקא יצוינו בני הזוג הגבריים של נשות הפוליטיקה, שאינם מתערבים בקריירה של נשותיהם, כמו בעליהן של
ציפי לבני,
לימור לבנת, ציפי חוטובלי ואחרים.
כאשר התינוקיות וה"עלבון" של הגאוותנות מנגנים כינור ראשון הרי שהקריירה הפוליטית נעצרת ולא בכדי. כך זה קרה לדוד לוי, כך זה אירע ל
סילבן שלום, כך נעלם
אופיר פינס - פז וכך אני צופה אפילו ל
משה כחלון וכמובן לגדעון סער. ילמדו כולם משניים שהגיעו לתפקידים הרמים שלהם למרות שלא רבים האמינו בכך.
והמדובר באריאל שרון - לתפקיד ראש הממשלה, ו
שמעון פרס, לתפקידו כנשיא המדינה. את השניים ניסו לעצור בכל התככים הפוליטיים האפשריים, ובסיוע של התקשורת, ועם הרבה לשונות רעות שלא היה להם שחר, אבל השניים לא "התבכיינו" כנגד מעללי הפוליטיקה הצפויים הללו, ולא גייסו את נשותיהם הדומיננטיות והאצילות, לשפוך אש וגופרית על יריביהם ולזהם את האוירה עוד יותר. זהו ההבדל בין פוליטיקאי בכיר למנהיג פוליטי אמיתי.
