מי שסבר שבגלל ריב בענייני תקציב המדינה ילכו הנבחרים הביתה, הרי שהתבדה. מנעמי שלטון, קומבינות וכוח שררה לא עוזבים בגלל תקציב המדינה. ממילא אין לאף אזרח מושג מה נאמר בחדרי חדרים, כמה ולאן מועברים תקציבי עתק, מה האתננים הפוליטיים הניתנים למקורבים, וכד'. אך במשינה שבה חוסר האכפתיות הפכה מזמן למחלה כרונית, במקום בו פוליטיקאים מבטיחים, אינם מקיימים דבר, ושוב נבחרים, מדוע שמישהו יתפטר? צריך להיות אידיוט כדי לעשות זאת.
כל אימת שהציבור הרחב שבוי בסיפורי הבדים של השלטון על הביטחון ועל הסכנות שממש עורבות לנו בפינה, ועד כמה המחאה של הציבור היא כפוית טובה, ושהקשים הכלכליים הם סתם גחמות פוליטיות, השלטון יחגוג. אין כמו עם טיפשי המוכן לקבל את הקומבינות השלטוניות, הנשמע להסתה הפוליטית של מנהיגיו, המוכן לבלוע את פיתיונות גם אם המדובר במאכל אסור לאדם. זו ממש מציאה פוליטית לבחור בבחור יפה תואר (לפי טעמם של מעצבי דעת קהל ומעצבי שער המרוח בג'ל מתאים), כי הרי הרוב בוחר לפי מראה או אמירות ולא לאחר מחשבה מעמיקה. כשהמטרה היא לדפוק את היריב הפוליטי רק משום שהוא יריב פוליטי, מקבלים מנהיגים מן הסוג שיש לנו כיום.
ממשלות ישראל בשני העשורים האחרונים הביאו עלינו מדינות כלכלית-חברתית ניו-ליברלית שמרכזה הפרטת כל השירותים הציבוריים. וכך נאמר באחד הדוחות של ארגון חברתי המודאג מן המדיניות ההרסנית הזו: " מדיניות הממשלות, שקידשו את צמצום פעילות המגזר הציבורי ודגלו בהעברת האחריות לאספקת כלל השירותים - כולל אלו החברתיים - לידי כוחות השוק, הביאה לנסיגה דרמטית של המדינה מאחריותה למימוש הזכויות החברתיות בתחומי הדיור, הבריאות, החינוך, התעסוקה והרווחה. אחריות זו הועברה לשוק הפרטי בלי שנלקחו כראוי בחשבון ההשלכות החברתיות, ובלי שניתנו לאזרחי ישראל חלופות או אפשרות אמתית להתמודד עם הכרסום בזכויות האדם שלהם. את התוצאות הרגישו אזרחים רבים: "ייבוש" השירותים החברתיים הביא לרמיסת זכויותינו ולהעמקה דרמטית של הפערים החברתיים.
המדיניות הממשלתית הזו איננה מקרית. היא נולדה מאידיאולוגיה חברתית-כלכלית הדוגלת בכך שהשוק החופשי יסדיר גם את מימושן של הזכויות החברתיות". אז כשבאים ומלינים על מערכת בריאות קורסת, מערכת חינוך החיה באמצעות הנשמה מלאכותית (ושקצצה עתה בעוד כ-700 מיליון שקלים), מערכת רווחה שאינה מסוגלת לתפקד כי חסרים תקציבים ותקנים, אל תשכחו מי שלח את העומדים בראש המדינה כדי למשול עלינו. או כשבאים ונזעקים על מיליון וחצי ילדים מתחת לקו העוני, על האזרחים לשאול את עצמם אם הם הצביעו עבור אלה המנהיגים אותנו. אם כן, אל יבואו למישהו בטענות. רק לעצמם.
כשצועקים על כיתות מפוצצות, על חוסר יכולת ללמד ולתפקד בכיתה, שוב יש לשאול מי הצביע עבור אלה שלא הסתירו את מדיניותם הכלכלית. אז יבואו החכמולוגים הגדולים ויאמרו שיש רבים הנוסעים לחו"ל, ושיש מכוניות חדשות, והמסעדות מלאות. אז מה? האם זה הרוב במדינה? לא, וכל ההתחסדות הזו היא מטופשת. גם כשמראים בערוצי הטלוויזיה רבבות אנשים המגיעים לתחנות חלוקה של מזון לקראת החגים, ככל הנראה שבעיני הפוליטרוקים של מפלגות השלטון זו עבודה בעיניים. לא שיש ממש בלצפות לתגובות ענייניות מצדם של אלה הרואים מול עיניהם רק צלחות מלאות בכל טוב, וששכרם ממריא אל-על, הגרים ברבי קומות או גורדי שחקים. הם אינם רוצים לראות את המציאות נכוחה כי הרי הודאה במצוקות האיומות היא סכנה לעצם מעמדם ועושרם. לכן, הם ממשיכים בסיפורים השקריים שלהם, עושים יד אחת עם הפוליטיקאים ומטמטמים את הציבור. והציבור קונה את השקרים כלחמניות טריות.
הציבור מוכן להשלים עם העובדה שמוצרים המיוצרים בישראל זולים הרבה יותר בחו"ל. האזרח הישראלי מוכן לקבל את האיומים שמא הימנעות מקיצוץ השירותים החברתיים יביא לקריסה כלכלית. הציבור הישראלי אדיש להעברת עשרות מיליארדים למטרות פוליטיות במקום להשקיעם בצורה נכונה. מי שיבדוק את תקציבי העברה של ישראל, הפטורים שמקבלים טייקונים ומיני מקורבים, כמה מיליארדים מופנים למטרות פוליטיות בלבד, יבין שמושכים אותו באף. והיינו יכולים להמשיך ולגולל את הסיפור הטיפשות הישראלית אך המקום אינו מאפשר זאת. אז נסיים הנימה אופטימית ודמוקרטית כאחת: בחירתו של אדם, כבודו. מי שמוכן להמשיך ולהיות מזוכיסט, אל יבוא בטענות לאחרים.
