ראש השנה בפתח. אנחנו עם שמראשית ימיו במדבר ידע כל הזמן להתלונן על ההווה הגרוע, לחזות שחורות לעתיד ולהתרפק על העבר הזוהר של "סיר הבשר", ובקפיצה לזמננו - להתרפק על "ישראל היפה", כביכול, שלפני ה"כיבוש".
ראש השנה משמש במה ייחודית למייללים ולמתלוננים: אם השנה ירדה עלינו החשכה של אובדן הדמוקרטיה, אזי בשנה הבאה יבוא עלינו חושך צלמוות של פאשיזם ואסונות. איני מתכוון לעסוק בכך. ברצוני להציג שלוש דמויות מופת שממלאות את לבי נחת רוח ותקווה לעתיד. הם ולא כל "נביאי השקר" המוצאים רע בכל דבר, בעיקר אם יש בו כדי להזיק לממשלה מכהנת ולמדינת ישראל. שתיים מהן מוכרות לי היטב אישית.
הראשונה, הלכה לעולמה ממש בימים אלו. האלוף (מיל )
יצחק חופי, חקה. נכדו שספד לו אמר "שסבא שנא שלושה דברים: שקרים, שחיתות, ראיונות עם תקשורת". התקשורת שסקרה את הלוויה וכמה מדברי הפרידה שנאמרו שם, כמובן שלא הביאה דברים אלו. וכי למה שתביא? אם ישנה "מכת מדינה" הרי זאת השחיתות היורדת מהצמרת הפוליטית הכי עליונה, גולשת למטה, וזוכה לפעמים לתמיכה בתקשורת, להבנה, להגנה. אני משוכנע שחלקים גדולים בעם, בהבנה פשוטה של שכל ישר, רואים בשחיתות את אחד מהאיומים האמיתיים על מרקם החיים של המדינה וחוסנה המוסרי. וחקה היה איש שכולו גם ביטחון ישראל, וגם הבנה עמוקה שיושרה, הגינות וצניעות מהוות חלק בלתי נפרד מהביטחון.
הדמות השנייה אינה מוכרת לי אישית. שמה ד"ר אביטל שריפט, נשואה, אם לשניים, עומדת בראש מפעל הטילים של התעשיה האוירית. "אשת השנה" של המגזין "
גלובס". קראתי ראיון אתה, והתמלאתי גאווה. לא הפוליטיקאיות הרעשניות והריקניות, לא השחקניות שלפתע כבר לא יכולות לחיות כאן. מנהלת, מדענית, אמא, מאושרת מכל יום עבודה מפרך שתורם עוד ועוד לביטחון ישראל ולביטחון האישי של כולנו. כל פושקי הפה שמאסו באוויר המזוהם האופף אותם במדינה החשוכה שלנו, מוזמנים לקרוא את דבריה, את צווחות האושר שלה כאשר ניסוי באחד מהכלים מצליח. דבריה כי "ביום מן הימים אצטרך להחזיר אותו (מפעל הטילים ), הרבה יותר גדול, יפה, כמו תינוק שמנמן עם לחיים ורודות"- הם תמרור לעתיד: הצלחה שהיא תרומה למדינה.
והדמות השלישית היא האלוף
גרשון הכהן, שהשתחרר בימים אלו משרות פעיל בצה"ל. קצין צבא יוצא דופן, איש של ספר וחרב. מה המופת שבו לעתיד? גרשון הוא אדם דתי, בוגר ישיבת הסדר, איש שריון, מנוסה קרבות, שבשנת 2005 מונה לפקד על פינוי הישובים מרצועת עזה. כל אמונתו זעקה נגד הפינוי, נגד עקירת ישובים.
אבל, לרגע אחד הוא לא חשב לסרב, לרגע אחד הוא לא התקשר לאנשי התקשורת ה"כתומה" שהתנגדה לפינוי, לרגע אחד הוא לא יצר קשר עם שלל הפוליטיקאים ה"כתומים" שהתנגדו לפינוי. "ההחלטה היא חוקית, היא לגיטימית, חייבים לבצע אותה", הוא אמר. אין לי צל של ספק שאילו היה מצליח לבוא אליו "לשטח" אחד מהפוליטיקאים דמוי בנט של ימינו "על-מנת ללמוד את הנתונים", הוא היה שולח אותו לכל הרוחות. ובמאמר מוסגר, אני מניח שבזמנו של אריק אף פוליטיקאי לא היה מעז לרדת ולהתעדכן אצל קציני הצבא ללא "מאה אישורים". בטקס הפרידה ממנו במטכ"ל אמר גרשון כמה דברים שראוי לציבור לשמוע, בעיקר למתלהמים:
"המלחמה נוהלה על-ידי הרמטכ"ל ושר הביטחון יחד עם רבים מהנוכחים כאן, בשיקול דעת יציב, שבחן מחדש מדי יום ביומו כיצד נכון במצב המתהווה להכות באויב, ונמנע בתוך כך בריסון מחושב מדחיפת לוחמינו לקרבות גבורה מיותרים מהסוג המצטרף למצעד האיוולת". וגרשון, כמו חקה, איש של יושרה, שפיו וליבו שווים. "השתדלתי", הוא אמר, "יום יום בעבודתי בצה"ל, לקיים את תפילת רבי אלימלך מלידז'נסק: שתצילנו מקנאת איש מרעהו; שלא תעלה קנאת אדם עלינו; ולא קנאה על אחרים; אדרבה; תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברו ולא חסרונו; ושנדריך כל אחד את חברו בדרך הישר; ואל יעלה בליבנו שום שנאה על חברו חלילה".
דומני שאין יותר יפה ונכונה מתפילה זו שתדריך כל אחד ואחד מאיתנו בשנה הבאה, ותנחה את כל המערכות שלנו. לא נהי ובכי, לא שנאה יוקדת.
