שמיטה ישראלית

כך או כך, פולמוס השמיטה כבר נמשך זה 16 שמיטות, מאז ראשית ההתיישבות החדשה. אלה נאחזים בהיתר המכירה, אלה באוצר בי"ד, ואלה ברכישת יבולי נוכרים. הפולמוס עצמו הציב משני צידי המיתרס שניים מענקי הדורות האחרונים – הרא"יה קוק והחזון איש. אך בניגוד לסטיגמות השגויות, אין זה נכון שהחזון איש "רק החמיר" בענייני שמיטה ואילו הראי"ה קוק "רק הֵקֵל". פרופ' בנימין בראון (בספרו 'החזון איש... מנהיג המהפכה החרדית') מנפץ דימוי זה: "פסיקותיו [של החזון איש] בעניינים אלה, יכולות לשמש דוגמה לנכונותו המפליגה להקל במלאכות השביעית עבור מי שנמנעו מלהזקק להיתר המכירה (ע' 763)... עמדת החזון איש היא, שיש להבחין בין הפסד סתם להפסד שאי-אפשר לעמוד בו, ובמיוחד הפסד קרוב לפיקוח נפש. סתם הפסד אינו תנאי מספיק להתרת מלאכת חרישה בשביעית, ואילו הפסד שאי-אפשר לעמוד בו, ובפרט אם הוא קרוב לפיקוח נפש, מאפשר היתרים כגון אלה... בפסיקותיו האינדווידואליות נקט החזון איש קו מֵקֵל הרבה יותר... הוראותיו המעשיות היו גמישות יותר... במשנתו הכתובה אנו מוצאים מגמות הקלה מפתיעות...". היו אפוא מלאכות שהתיר החזו"א, והן נאסרו בתוקף בידי הראי"ה (ראו: בראון, ע' 771-2). כך למשל למדנו מפי הרב יעקב אריאל, רבה של ר"ג, מומחה להלכות שמיטה, שבעוד שהרב קוק אסר השקיה בשמיטה של ירקות שנזרעו בשנה הששית, החזון איש התיר זאת. ואולם, הצד השווה שבהם, שנקודת המוצא שלהם הייתה זהה: איסור "לֹא תְחָנֵּם" (איסור מהתורה החוסם כל אפשרות למכירת קרקע בארץ לנוכרי). הראי"ה פסק שבזמננו 'ביטולה הזמני הוא קיומה', והחזו"א סבר שהארץ לעולם איננה נמכרת.

בימינו הפכה השמיטה לקו פרשת המים, בין אוהבי ישראל לעוכרי ישראל. הראשונים ירכשו תוצרת היתר מכירה או אוצר בי"ד, או גם וגם, בהתאם לנסיבות, ואילו עוכרי ישראל יחזקו ידי העומדים עלינו לכלותנו, ויעדיפו גידולי עכו"ם – מעזה ומיו"ש, מה שיעשיר את קופות החמאס והג'יהאד ודאעש ושאר אויבי ישראל, וישמן את גלגלי תעשיית הקסאמים והפצמ"רים. הבדיחה מספרת, שהסוחרים הערבים מוכנים לתרום לרבנות מיליון דולר לשנה, אם רק תכריז על שמיטה כל שנתיים ושמא תאמרו: אז בואו נצרוך יבולי חו"ל! – אך גם זה הבל, מן ההיבט הסוציאלי. שהרי התורה ציוותה "וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ", ואילו תוצרת חו"ל יקרה; מה גם שצריכת תוצרת זרה, מעשירה את הערבים ו/או הנוצרים, על חשבון התרוששותם של החקלאים היהודים, וזו ודאי לא כוונת התורה. אבל את ה'צדיקים בעיני עצמם' לא מעניינת העובדה, שדווקא באמצעות רכישת תוצרת ערבית, הם רומסים את "לֹא תְחָנֵּם" בכך שהם מעודדים את החקלאות הפלשתינית העויינת. מה גם שלא פעם הם נופלים בפח תמימותם: ערבים שרוכשים תוצרת יהודית אסורה לחלוטין (שגדלה באיסור גמור), מוכרים אותה בשיטת הדלת המסתובבת, לאותם 'צדיקים' במחירים מפולפלים, כאילו הייתה גידולי עכו"ם. מעשי נבלה של העדפת גידולי נוכרים, התרחשו גם בשמיטה הראשונה בא"י המתחדשת. הראי"ה קוק זועזע עד עמקי נפשו מן החרפה, וכתב בהתרגשות ובכאב, בתמוז תר"ע: "עֵטִי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות... נמצאו חותרי מחתרת, אשר יעצו בסתר לקנות דווקא מהגויים, ולהרים קרן צרינו, השֹוֹחקים על משבתנו. איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו! אֵי שמים! אין לשער גודל החרפה וחילול השם ועוצם הרשעה. דְמֵי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע... מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית, שיש בעניין זה... ואיך ניקח מִשֶל גויים הבלתי מושגחים [המוכרים פירות עורלה וכלאי הכרם], רק כדי לרדוף עד הנפש את אחינו-בשרנו?" (אגרות א', שנ"ה ואילך). כאז כן עתה: לא עם הארץ חסיד. שמיטה ישראלית מהודרת, היא זו המתבססת על השיטות המקובלות: היתר מכירה, אוצר בי"ד, מצעים מנותקים, גידולי מים, זרעים מצופים ושאר פיתוחים אגרוטכניים מתקדמים. צריכת יבולי המרצחים, שכל תכליתם לנשלנו מארץ חיינו, כמוה כריקוד על דמנו, והינה שמיטה חמאסית-ג'יהאדיסטית למהדרין.