ביבי עם הכתר הלא-נכון

רוב הציבור בישראל רוצה ובצדק היפרדות וגירושים יפים מהפלשתינים, תחת הסכם של שתי מדינות לשני עמים. גבולות ברורים, אנחנו פה, הם שם, חיים זה לצד זה בכבוד ובשלום. אך הקצוות בימין ובשמאל לא רוצים גירושים מכובדים, אלא חתונה קתולית. אבוי לנו אם זה יקרה. בדיוק משום כך על רוב הציבור בישראל לקום ולומר ובקול רם וברור: מספיק. כללי המשחק, החזון והדרך חייבים להשתנות. הציבור בישראל וביבי עצמו חייבים להבין שחבישת הכתר הרק-ימני נכשלה כישלון חרוץ. היא נכשלה חברתית, מדינית, וגם ביטחונית והרתעתית. הכישלון ניכר בתחומים רבים וחשובים אך אציין רק שלושה מהם. הראשון, לישראל יש את אחד הצבאות החזקים בעולם ואת החיילים האמיצים וחדורי המוטיבציה הרבה ביותר בעולם, ועדיין לא הצלחנו להכריע במשך שני עשורים ארגון טרור קטן, לא מתוחכם וברברי שממשיך להכתיב לנו את סדר החיים בישראל ולשתק מדינה שלמה. תוסיפו לזה את הפגיעה בהרתעה הישראלית שנשחקה עם השנים ותבינו שמשהו לא נכון קרה כאן מבחינה צבאית ואסטרטגיה ביטחונית. הכישלון השני, לישראל אחד ממערכי המודיעין המפותחים, המושקעים, המתוחכמים והמתקדמים ביותר בעולם, ולמרות זאת, בנו לנו מתחת לאף עיר תחתית שלמה ומתקדמת של רוע ורשת מרשימה ביותר של מנהרות טרור ורצח. אולי כדאי לקבל מהחמאס עצות לגבי בניית הרכבת התחתית של תל אביב עליה מדברת הממשלה כבר שנים רבות. ולבסוף הכישלון השלישי והכואב ביותר, לפחות לי כישראלי, יהודי וציוני שכל כך גאה במדינה שלו: ישראל היא הדמוקרטיה המערבית, המפותחת, המתקדמת והמשגשגת היחידה במזרח התיכון כולו. אותו מזרח תיכון שיש בו מדינות ששוחטות וטובחות את אזרחיהן ברצח עם שיטתי ובגז כימי, מדינות שמתעלמות מזכויות אדם בסיסיות, מדינות שמפלות ומקפחות נשים, מדינות שמוציאות להורג בכיכר העיר מתנגדי משטר, אקדמאים, עיתונאים, יריבים פוליטיים, הומואים ולסביות, ובני מיעוטים ודתות אחרים. אותו מזרח תיכון ערבי-מוסלמי שבו הערבים והמוסלמים שחיים את החיים החופשיים, הדמוקרטים וההוגנים ביותר הם אלו שחיים ב״מדינה היהודית״, ועדיין, באופן תמוה ולא מובן, אנחנו הם אלו שנתפסים בעולם כאלו שמפרים זכויות האדם וכבריון הרע והלא מוסרי בשכונה. כל זאת כאשר לישראל יש מערך דיפלומטי עשיר וחובק וכאשר הצדק והמוסר לחלוטין נמצאים בצד שלנו. פעם הבינו אותנו ברחבי העולם. אפילו העריצו אותנו, היום כבר לא. כל זה נראה לכם הגיוני ונכון? בוודאי שלא. שנמשיך לטמון את הראש בחול? בטח שלא. אז מה בעצם קורה פה לעזאזל? איפה טעינו? המסקנה היא אחת ויחידה - משהו ומישהו פה נכשלו ביג טיים בשנים האחרונות. והמישהו ומשהו הללו הם נתניהו והמדיניות שלו, או יותר נכון חוסר המדיניות שלו, חוסר החזון והאומץ המדיני שלו, ומעל לכל, התעקשותו של נתניהו לחבוש בכל מחיר את הכתר צר האופקים של מלך הימין הקשה.

נתניהו מתעקש בנחרצות להיות עיוור לדעות ולפתרונות שמוצעים לו במרכז ובשמאל, מתעקש להבין שהוא מלך של מדינה מזרח תיכונית ולא של המדינה ה-51 בארה״ב. כל זה הופך אותו לכזה שמסרב לחבוש את הכתר הכללי של מלך ישראל. חבל. התנהלותו בצורה הזו הייתה יכולה אולי להצליח אם היה בתפקיד מושל ניו-יורק, אולי, אך לא בתפקיד מלך ישראל. התעקשותו של נתניהו להתנהל כמלך הימין הקשה במדינה מזרח תיכונית שהימין הקשה בו הוא מיעוט, הביאה אותנו למצבנו הנוכחי. בחירתו של נתניהו אם לשמור את כתר הימין על ראשו או להורידו ולחבוש את הכתר הכלל ישראלי, היא גם זו שתקבע ותעצב את עתידה של מדינת ישראל ואת מקומה בג׳ונגל המזרח תיכוני, בעתיד הקרוב והרחוק. מדינת ישראל ונתניהו חייבים להבין שאנחנו שחקן אזורי ושאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להמשיך ולרקוד רק סולו (במינימום), או רק טנגו ישראלי-פלשתיני (במקסימום). הבעיה רחבה הרבה יותר. ישראל חייבת להבין שאנחנו חלק משכונה, שכונה בעייתית וקשה, אבל עדיין שכונה, ושיש בשכונה המזרח תיכונית הזו גורמים רבים, ובעיקר ערביים ומוסלמים. חלקם רעים, רעים מאוד. איתם אי-אפשר לדבר ולא צריך לנסות אפילו. אבל חלקם רציונליים ומתונים. איתם רצוי, כדאי ואפשר לנסות להגיע להבנות ולהסדר, אפילו לשלום. ישראל גם חייבת להבין שלפעמים האויב של האויב שלך יכול להיות החבר שלך, או לפחות השותף שלך במלחמה באויב משותף. גם זה משהו.

אני עצמי כבר מזמן יודע שיש גורמים בעולם הערבי והמוסלמי שניתן לדבר איתם במזרח התיכון. יותר מכך, יש גורמים כאלה שאפילו רוצים לדבר איתנו ומוכנים להגיע איתנו להסדר, אפילו מוכנים מאוד. דיברתי עם הגורמים הללו בעצמי לא מעט בעבר ואני עדיין מדבר איתם גם בהווה, כולל בשבועות האחרונים. דאעש, חמאס וחבריהם הרצחניים וחסרי המוסר הם גם האויבים שלהם, של אותם גורמים, לא רק שלנו. אז נכון, כדי לדבר ולהסתדר איתם באמת נצטרך להגיע להסדר עם הפלשתינים. אבל זה אפשרי והתמורה והרווח יהיו ללא ספק גדולים מהוויתור. גם אם הויתור כואב. והויתור הזה לא כואב יותר לימין מאשר לשמאל, הארץ הזו והאהבה אליה היא עצומה וגדולה אצלנו לא פחות מאשר אצל הימין, והבעלות של הימין לאהבת הארץ והמולדת היא אגדה שצריכה להסתיים. אהבה לארץ ניכרת גם בדאגה ובמאבק על עתידה ואופייה ולא רק באמצעות היאחזות בקרקע בתמורה לכל עתיד רע אשר יהיה. לפני קצת יותר משנה, חודשיים בלבד אחרי בחירתי לכנסת, הייתי חבר הכנסת הראשון שיזם אי-פעם דיון של שדולה רשמית בתוך הכנסת בנושא הצורך של ישראל לפתוח בדיאלוג אזורי ועל חובתה של ישראל להגיב ליוזמת השלום הערבית. למעלה מ-40 חברי כנסת וכמה שרים וסגני שרים בממשלת נתניהו הגיעו והשתתפו בדיון. המשתתפים בדיון היו ממש כמעט מכל מפלגות הבית. מהמפלגות הערביות בקצה השמאלי, דרך המפלגות החרדיות ועד הליכוד והבית היהודי בקצה הימני הרחוק. נתניהו לא הגיע וגם לא התייחס, גם לא לבני ולפיד. הם קצת לגלגו אז על הדיון שיזמתי ואמרו שזה מוקדם מדי ומנותק מדי מהמציאות, שהזמן לא בשל עדיין למאמץ אזורי. מצחיק, לא מזמן שמעתי שלבני ולפיד התנו את הסכם הרגיעה עם החמאס בקיום ועידה אזורית. נו, ברוכים הבאים למועדון. עדיף מאוחר מאף פעם.

12 שנים מונחת על שולחנה של ישראל יוזמת השלום הסעודית שהשתדרגה והפכה ליוזמת השלום הערבית. 12 שנים בהם הפכו ״שלושת הלאווים״ המפורסמים של ועידת חרטום לשלושה ״כן״. מישהו בממשלת ישראל בכלל התייחס לשינוי הטקטוני הזה בעולם הערבי והמוסלמי? לא. אחת הטעויות הדיפלומטיות הקשות שישראל עשתה היא שמעולם לא הגיבה ליוזמת השלום הערבית. אגב, לא צריך ואפילו אסור לקבל את היוזמה כפי שהיא, אך כדאי וחייב להגיב עליה ולהתכתב איתה. באופן תמוה ופסול ישראל אפילו לא סירבה ליוזמה מעולם באופן רשמי. גם סירוב הייתה אמירה שהייתה עדיפה מחוסר התייחסות מוחלטת. בטח כאשר מדובר בהצעה שהגיעה מהעולם הערבי. אמרתי פעם לנתניהו מעל בימת הכנסת: אתה יכול לומר ליוזמה ׳לא׳, ׳כן׳, ׳כן אבל׳, או ׳אולי׳, אבל אתה לא יכול שלא להתייחס אליה. אך גם לדבריי אלו הוא לא התייחס, לא רק ליוזמה הערבית. אני קורא לממשלת ישראל לפתוח מיידית ערוץ ישיר למדינות העולם הערבי והמוסלמי כולל לפלשתינים, ולהעביר להם מסר אחד פשוט, ברור, ישיר ובסיסי: אם אתם מאלה שרוצים ומוכנים לחיות כאן לצידנו - בואו נשב ונדבר על איך עושים זאת - אנחנו מוכנים לדבר ולהגיע להסדר וזה אפשרי, כבר עשינו את זה בעבר עם מצרים וירדן. אך אם אתם מאלה שרוצים לחיות כאן במקומנו - תדעו לכם שזה לעולם לעולם לא יקרה. גם לא בעוד מיליון שנה. ישראל והעם היהודי תמיד היו ותמיד יהיו פה, וללא הסדרת היחסים אנחנו ואתם ניאלץ להמשיך להילחם כאן לנצח, לאבד חיי אדם ולאבד גם את האפשרות והפוטנציאל העצום לנהל כאן חיים נורמליים והוגנים, כלכלית, מוסרית ודיפלומטית. אפשר לחיות כאן אחד עם השני ולא אחד נגד השני. יש מקום לכולם. רק תענו לנו על השאלה: לצידנו או במקומנו? משם נמשיך הלאה. אני חושב שנופתע מהתשובה לשאלה הזו מגורמים לא מעטים בעולם הערבי והמוסלמי. הפוטנציאל של מזרח תיכון שבו מרכיביו הרציונליים והמתונים משתפים בניהם פעולה הוא פוטנציאל עצום. גם כלכלית אך גם ובעיקר ביטחונית ולשם מיגור כוחות הרשע הברבריים והרצחניים של דאעש, חמאס, בני בריתם ודומיהם. אך על-מנת להגיע לשם מנקודת מבט ישראלית, על הדיפלומטיה הישראלית במזרח התיכון להיות מדויקת ומתוחכמת הרבה יותר משל עוד טיל שיוט מדויק ומתוחכם של צה״ל. בשנות נתניהו היינו הכי לא מדויקים ומתוחכמים שאפשר מבחינה דיפלומטית ואזורית. הגיע הזמן להתחיל לשנות את זה, זה לא מאוחר וזה אפשרי. אם נתניהו רוצה להיות זה שמביא את השינוי, הוא צריך וחייב להפוך ממלך הימין למלך ישראל, מלך שמבין שהוא חי במזרח התיכון. מלך שמבין שהזרוע המדינית והדיפלומטית של ישראל חייבת להיות תמיד פעילה, מעורבת וחזקה כמו הזרוע הצבאית שלה ולא פחות ממנה. נתניהו חייב להחליף הכתר הימני שמונח על ראשו בכתר הכלל-ישראלי, ולהתחיל לשחות במים העמוקים של המזרח התיכון בכלל ושל ההסכם עם הפלשתינים בפרט. בדיוק כפי שעשו מנהיגים ימניים וראשי ליכוד שהגיעו לעמדת ראש הממשלה לפניו. אם נתניהו ייבחר שלא להחליף את הכתר, הרי שיגיע היום שנתיני הממלכה יבחרו להחליף את ״המלך ביבי״ במלך אחר. היום הזה לא רחוק לדעתי. הבחירה בידי נתניהו, עדיין לא מאוחר. שתהיה שנה טובה וכן גמר חתימה טובה לכולנו. שנה טובה באמת. תרתי משמע.