השמחה להגיע, הכמיהה לצאת

בדרכים הארוכות עושה האדם תחנות. הוא רוצה את השמחה של לבוא ולהגיע. הוא חושק במתח לצאת מחדש. נפשו מבקשת להתבונן במה שהיה. היא כמהה להתנסות במה שיהיה. על כן הוא עושה ראשי שנים. הזמן לא עומד. הוא יצא לדרך במפץ "ויהי אור" ואין לו מנוחות של שניות או דקות, או ימים או ירחים, או שנים או יובלות. הוא לא לן לעולם ואינו מכיר בקטעים הקטנים או הגדולים שעושה בו אדם שיודע לקצוב זמנים כי רק הוא מכל הבריות בחלד יודע שזמנו שלו קצוב. אין יצור חי בעולם זולתו היודע לומר את המילה 'היום', או 'אתמול', או 'מחר'. בכל לשון. בכל פינה מפינות הפלנטה. אין מציאות אנושית בלא תחנות. הן לא שוות. אבל הן תחנות. מלינים בהן את הזמן. לא כל השנים שעשו בני האדם דומות. יש קצרות יותר. יש ארוכות מאחיותיהן. יש עוצרות על-פי השמש. יש נבנות על-פי הלבנה. יש על-פי כוכבים ומזלות. אך באחת הן שוות כולן, האדם עוצר בהן לשמוח על כברת הדרך בזמן כביכול שעשה במשך השנה והנה הוא הגיע, וללבוש מלבושי חג לכבוד התקווה בה הוא יוצא אל התחנה המחכה לו בקצה כברת הדרך הנפתחת לפניו. משל לשמחה של להגיע ולשמחה של לצאת הוא היום האחרון לימים הקרויים ימים נוראים מפני הודם ומפני שאדם קרב בהם יותר מאשר כל יום אל תחושת הקרבה לבורא כל העולמות הנשגב, הוא שמחת תורה. "קורין אותו שמחת תורה לפי שמסיימין בו התורה וראוי לשמוח בסיומה" (טור אורח חיים סימן תרס"ט). השמחה היא של האדם החוגג את סיומה של כברת הדרך שעבר מבראשית ברא, עד לעיני כל ישראל. כאשר יצא לדרך, לא יכול היה לדעת אם יגיע, איך יגיע, מה יאסוף אל ליבו בלכתו, ועכשיו שסיים הוא חובק את הספר שנסגר על גווילו האחרון בשמחה גדולה. אבל הזמן לא עומד מלכת. רגע הסיום הוא רגע של התחלה חדשה. " ...ורגילין להתחיל מיד בראשית כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר, כבר סיימו אותה, ואינם רוצים לקרותה עוד". (שם). ואכן מביאים ספר חדש ופותחים בו את הגוויל הראשון ויוצאים לדרך. מי שקוראים אותו לעלות לבמה ולברך ברכה על קריאת פסוקי התורה האחרונים, הוא הגדול בקרואי העדה והקהל, והוא "נקרא 'החתן', וגומר את המצווה כאילו עשאה כולה והוא נוטל ספר תורה בזרועו וגוללו". (מחזור ויטרי סימן תי"ח). החופה נפרשה בראשית. עכשיו, אחר שהלך דרך ארוכה ואהבתו למצווה הכתובה בתורה לטוב ולישר ולמי שציווהו להיות נאמן לתביעותיה מוכחת, הוא נכנס בה ושמח כרע אהובה של התורה. השטן המשייט בדרכים ובתחנות ועינו פתוחה לצוד עדויות ולהביא אותן ראייה כי כל הנאמנויות הן על תנאי, וכל האהבות לוהבות ומיד כבות, וכל השבועות מופרות מלכתחילה, מביט בשמחת הכלולות הזאת ומבקש לדון אותה כאהבה שבאה אל קיצה, מוכה עוד בטרם יספיק להעיד < (שם) החופה שוב נפרשת. הכמיהה להתחיל ולהתחדש שוב בדרך, היא הכמיהה של הדוד שנפשו יוצאת אל שאהבה נפשו. בסוף כברת הדרך ימצאנה.

כך ננעלים הימים הנוראים במשל גלוי על משל שרק נרמז ביום בו הם נפתחים. ברגע האחרון של חודש אלול מתמלאים ימיה של השנה היוצאת. בהרף העין בו יוצאים כוכבי תשרי יוצאת השנה החדשה לדרך. אף על-פי שאין בין שבר השנייה שבין השנה היוצאת לבין השנה הנכנסת אלא רווח של הרף עין, השמחה שנקווית לתוך הרף העין הזה, מרוכזת, דחוסה, פלאית. מקדמים אותה בחצוצרות מלוכה. בקול שופר. חוגגים בה את ההתבוננות במה שהיה. ששים בטוב שנקרה על הדרך. כואבים את הכשלים שהיו, ונמנים וגומרים בלב לא להיכשל בהם עוד. זה הרף עין של חסד. הוא חובש את הנפש. משרה שמחה מופנמת. פרטית. אינטימית. השבועה לא להיכשל עוד, אם היא שבועת אמת, היא אישית. אין עד שומע. אין בסמוך רואה. אין צל של פומבי. אי-אפשר לו לאדם לשוב על עקביו. אבל הוא שב אל צעדיו הבאים. התשובה אינה על העבר. היא כולה על העתיד. גם כאן השטן, המשייט תמיד ביום ובליל, נדחק להעיד כי אין התשובה מועילה, "כִּ֣י אָדָ֔ם אֵ֥ין צַדִּ֖יק בָּאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֥ר יַעֲשֶׂה-טּ֖וֹב וְלֹ֥א יֶחֱטָֽא" (קהלת ז',כ'), וראוי לדון אותו כל רגע על שם סופו. אבל קול השופר מערבב את הקטגוריה המשטינה. "אמר רבי יצחק: אין דנין את האדם אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר (בראשית כ,א,י"ז) "... כִּֽי-שָׁמַ֧ע אֱלֹהִ֛ים אֶל-ק֥וֹל הַנַּ֖עַר בַּאֲשֶׁ֥ר הוּא-שָֽׁם" (מסכת ראש השנה ט"ז,ב'). שם לא של המקום, שם של הזמן. אילו חלילה היו דנים אדם באשר הוא שם בזמן, על-פי מה שהוא עלול לעולל בעתיד שיבוא, היו שוללים ממנו את הבחירה, היו ממליכים עליו את הדטרמיניזם, ונותנים שכר לשטן שהוא ההתגלמות של חוסר האמון בטוב כבחירה דינאמית של האדם. קול השופר הוא קול מלכות השלטון של האדם על הבחירה. הוא מעורר להתחרט באמת, כלומר להתחייב לסלול את העתיד אחרת ממה שנסלל לו עברו מבחירתו. יש בקול שברים. אבל יש בקול תרועה של שמחה החוגגת את התקווה הבאה עם כברת הדרך היוצאת. השמחה להגיע. השמחה לצאת. השמחה שרק האדם יכול לשמוח בה. ראש השנה, יום בריאת האדם, הוא ראש הרציף של תחנת הימים הנוראים, בה חוגגים את השמחה שנתייחדה רק לאדם.

חייו ומותו של משה האיש מסמלים את הצימוד המופלא הזה של לצאת ולבא. משה האיש שמלאו ימיו, מגלה את סוד משמעות החיים לשומעי לקחו, "וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם בֶּן-מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם לֹא-אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא""וַיָּ֨מָת שָׁ֜ם מֹשֶׁ֧ה עֶֽבֶד-ה' בְּאֶ֥רֶץ מוֹאָ֖ב עַל-פִּ֥י ה' " (דברים ל"ד,ה'). התלמוד אינו מאחר לתמוה."אפשר משה חי וכתב וימת שם משה"?(מנחות ל',א').

רבי יהודה פותר את התמיהה באומרו כי "עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע בן נון", אבל סברה זאת הנראית קרובה למציאות אינה נראית לרבי שמעון שלמד מן הפסוק "לָקֹ֗חַ אֵ֣ת סֵ֤פֶר הַתּוֹרָה֙ הַזֶּ֔ה וְשַׂמְתֶּ֣ם אֹת֔וֹ מִצַּ֛ד אֲר֥וֹן בְּרִית-ה' אֱלֹהֵיכֶ֑ם וְהָֽיָה-שָׁ֥ם בְּךָ֖ לְעֵֽד"(שם,ל"א, כ"ו )" ו הַזֶּ֔ה משמעו הספר האחד שנכתב על-ידי אחד והוא משיב "אפשר ס"ת חסר אות אחת? ...אלא, עד כאן הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב ואומר, מכאן ואילך הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב בדמע". בשבת? לא, אומרת שיטה אחת. ימיו מלאו בו' באדר ובאותו יום כתב בֶּן-מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם ובאותו יום אחרון למלא שנותיו גם כתב י"ג הספרים. אבל שיטה אחרת דבקה באמונה כי בשבת אמר בֶּן-מֵאָה֩ וְעֶשְׂרִ֨ים שָׁנָ֤ה אָנֹכִי֙ הַיּ֔וֹם, ביום השבת, ובאותו יום שאסור במלאכה, היאך כתב? אומר החתם סופר (חלק ו' סימן כ"ט) בשם השל"ה הקדוש "בהשבעת קולמוס", כלומר הקולמוס נע מעצמו בכוח רוח עליון. היד שבתה שבתה. הרוח הוליכה את הכתיבה, החייתה את הקולמוס, ומוסיפים בעלי אגדה כי לא בדיו כתב אותו קולמוס מיסתורי אלא בדמע עינו של משה שהפכה אחר מותו לדיו.

שמונה פסוקים אחרונים אלה של התורה, הן חטיבה אחת "יחיד קורא אותם שלא להפסיק בפטירתו של יסוד עולם" (מחזור ויטרי, שם). הסתלקותו זו של משה שמשאירה מאחוריה קולמוס הנע מעצמו, דמע שאינו בוכה את אבלו אלא הופך לצוואה חיה של הטוב והישר לעיני כל ישראל, אינה הסתלקות אבלה של "לֹא-אוּכַ֥ל ע֖וֹד לָצֵ֣את וְלָב֑וֹא". שמחה אצילית של 'בראשית' השבה ומתחדשת תמיד, שרויה בה לעד.