פברוק כ"תום לב"

מרוב ויכוחים על חופש העיתונות מול הזכות לשם טוב, על אמת לשעתה מול סעיף 15(2), כמעט נשכחו העובדות בפרשת סרן ר' ואילנה דיין. אני לא מדבר על עובדות התקרית בה עסקה דיין, אלא על הכתבה עצמה - זו שעמדה במרכז המחלוקת. בנושא הזה נותרו בעינן הקביעות העובדתיות של השופט נעם סולברג בבית המשפט המחוזי בירושלים, והן מטרידות מאוד - כשלעצמן ובמיוחד לנוכח פסק דינו הסופי של בית המשפט העליון. בכתבה היו שלושה קטעים בלתי אותנטיים, אשר שימשו את דיין לדבריה כאילוסטרציה: ירי מא"ג של חיילי המוצב, נסיעתו של סרן ר' בג'יפ ממוגן ומסיבה שנערכה במוצב. היה גם משפט אחד של ר' שהוצא מהקשרו: "כל מי שנע, זז, במרחב, גם אם זה בן שלוש, צריך להרוג אותו". וזה מה שאמר סולברג על אותם קטעים, ונזכיר שוב: הקביעות הללו שלו לא נהפכו בערעור. ההרכב הראשון בעליון חשב שהקטעים הללו מוגנים על-ידי "אמת לשעתה"; ההרכב המורחב העניק להם הגנה של "תום לב".

הירי והנסיעה

• הירי במא"ג: "החייל היורה אינו נראה כמו חייל המגיב למתקפה. הוא יורה בנחת, בזחיחות, בקרירות, באדישות. יתרים עליו חבריו העסוקים במקלע הרימונים. הללו נראים לא רק נינוחים, אלא עסוקים בשאלות זוטות כמו מי ינקה את המא"ג לאחר הירי הרב. החיילים היורים אינם מתנהגים כמי שנתונים תחת מתקפה, אלא כמי שיורים באטימות ובאדישות, שלא לומר באכזריות, במי שכבר ידוע כי אינה אלא ילדה תמימה".

דיין למדה אחרי השידור, שמדובר בקטע שאינו מהאירוע המדובר ואף ציינה זאת בתוכנית הבאה של "עובדה", אם כי שבה וטענה שהיה ירי כבד מהמוצב. סולברג הסכים שהייתה זו טעות כנה. אבל דיין אמרה בנחרצות בעדותה: "כל הזמן אני טוענת ואני אטען לעולמי-עד שהקטע הזה לא סילף כהוא זה את המציאות". לאמר: נכון, הקטע לא אותנטי, אבל הוא משקף את מה שאירע במציאות. סולברג חשב אחרת: "יש אפוא בהצגת התמונות הללו אמת מסוימת, אולם יותר מכך יש בהן משום עיוות האמת". במילים אחרות: בית המשפט קבע עובדתית שהקטע הזה אינו משקף את המציאות, בגלל צורת הירי והאדישות הניכרת בו - אבל דיין אומרת שאין לה בעיה עם זה.

• הנסיעה בג'יפ הממוגן: ר' הסתער לעבר הילדה ברגל, ולא בג'יפ ממוגן. גם דיין הודתה שזו האמת, אבל טענה שהצילום הזה מהווה אילוסטרציה לאווירה מבצעית. סולברג שוב קבע אחרת: "לוּ הוצגה אילוסטרציה של הסתערות רגלית, ריצה קרבית של חייל או של חיילים, גם שלא מתוך אירוע מבצעי, היה עובר מסר נכון של אווירה מבצעית, מבלי להטעות את הצופים. אך זו שהוצגה היא אילוסטרציה שאינה לגיטימית, משום שהיא מטעה את הצופה בעניין משמעותי".

בהמשך נראים חיילים מדברים בקשר מתוך רכב ממוגן. ושוב: ברור שלא כך היה. ושוב: דיין אומרת שזו אילוסטרציה לגיטימית. אבל שימו לב מה היו דברי הקריינות שלה: "מכאן והלאה התקשורת ברשת היא בין החמ"ל במוצב לבין ר' המ"פ. זה אולי התיעוד המדויק ביותר של מה שקרה שם. ר' מדווח כאן בזמן אמת על כל צעד שלו בשטח, מרחק של מטרים מהילדה, שכבר מוטלת על הקרקע". סולברג קובע: "הדברים האלה מטים מן האמת. הם מציגים את התובע כמי שפעל כשהוא ממוגן ומשוריין, ידע שהמנוחה כבר מוטלת על הקרקע, לא נשקף כלפיו כל איום מצידה, והוא החליט לצאת אליה רק כדי לירות בה שוב, לוודא את ההריגה. אליבא דאמת, התובע יצא מן המוצב בהסתערות רגלית, נשכב על הסוללה, ומשם יצא עם הקַשָּׁר שלו להסתערות רגלית לעבר הדמות, כדי ליצור עִמה מגע ולוודא שאין היא מהווה עוד סיכון".

החגיגה והנאום

• החגיגה במוצב: "האופן שבו מוצגת התנהלותם של החיילים לאחר האירוע אף הוא חוטא לאמת. המסר המועבר אל הצופה מתצלומי החגיגה והחיילים העומדים ליד החמ"ל הוא של זחיחות ושביעות רצון, של אדישות לערכם של חיי אדם ושל שיבוש דעת. סימני הניצחון באצבעות הידיים, החיוכים והריקודים, מעבירים מסר של העדר ערכים בסיסיים ואטימות אנושית. אליבא דאמת, לא היה כל קשר בין החגיגה לבין האירוע, לא קשר כרונולוגי - כי החגיגה המצולמת התרחשה מספר ימים לאחר האירוע - וגם לא קשר ענייני. POST HOC ERGO PROPTER HOC [מתאם מקרי]. היה זה תיעוד סתמי של שעת רוגע והתפרקות תמימה של לוחמים צעירים".

• דבריו של ר': הוא אכן אמר את המשפט שהובא בקולו. אבל, וזהו אבל גדול, היה זה משפט אחד מתוך מונולוג שלם שלו לאחר האירוע. "הוא תיאר באריכות יחסית את השתלשלות הדברים, הדגיש את הסיכונים שבפניהם עמדו חיילי המוצב ועודם עומדים, ועורר את החיילים לפקוח עיניים ולשמור על דריכות. ההנחיה הזו שהושמעה מקבלת גוון אחר לחלוטין כשהיא באה בהקשרהּ, כמשפט החותם את המונולוג הזה כולו. ברור היה לשומעים כי אין מדובר בהנחיה שיש לבצעה כלשונה, וכי אין מדובר בשינוי מהוראות הפתיחה באש הידועות", אומר סולברג ומוסיף:

"המשפט הזה המדוּבּר אכן אינו ערב לאוזן כלל וכלל. הוא מעורר דחייה ושאט נפש. לא ראוי להתנסח כך בשום פנים ואופן. ברם, כל זה אינו יכול להצדיק את הבאת המשפט במנותק מהקשרוֹ. הניתוק של המשפט הזה ממכלול המסרים שהעביר התובע באותו מונולוג, הוא, בעיקר, זה שהופך אותו למאוּס כל-כך. אלמלא נותק מיֶּתֶר הדברים, ייתכן שהיה נותר משפט בלתי ראוי, אולם במידה פחותה ביותר. לא הייתה עוד אז חשיבות רבה בהבאתו. "בתוך הקשרוֹ המלא נשמע המשפט הזה כהתבטאות בלתי מוצלחת בעליל של בעל תפקיד המצוי בסיטואציה לחוצה ומורכבת, כפי שקורה לעיתים מזומנות; הא ותו לא. ניתן לשער כי משפטים רבים שנאמרים במסגרת צבאית או במסגרות אחרות, אם ייגזרו מהקשרם ויובאו כמות שהם, יעוררו צמרמורת ודחייה, אולם אם יובאו בהקשרם לא יהיה כל ערך תקשורתי בהבאתם".

"עובדות ומסקנות שאינן אמת"

נשוב ונאמר: כל אלו הן קביעות עובדתיות של סולברג במחוזי, בהן לא התערב בית המשפט העליון. התמונה המצטיירת היא ברורה וחד-משמעית: דיין שתלה במודע קטעים בלתי אותנטיים בתוך מה שהתיימר להיות תיעוד אותנטי, היא הוציאה במודע משפט מהקשרו, היא התעקשה שקטעים אלו הובאו בצורה אחראית וראויה. במילים פשוטות: היא פברקה וטענה שאין בכך כל פגם. התוצאה של כל אלו הייתה השחרתו של סרן ר', כפי שמסכם סולברג: "בכמה וכמה מן העניינים העקרוניים, המרכזיים והמהותיים בכתבה, הוצגו עובדות האירוע בדרך שנטתה מן האמת, והביאה אל תודעתו של הצופה רשמים, עובדות ומסקנות שאינן אמת, ואשר יצרו בעיני רוחם של הצופים תדמית שלילית על התובע". ולא נלאה מלהזכיר: הקביעה העובדתית הזו שרירה וקיימת גם כעת. כעת נפנה לפסק דינו של בית המשפט העליון בהרכב המורחב. בית המשפט ביטל את הגנת "אמת לשעתה" שנתן ההרכב המקורי לדיין. במקום זאת, הוא החיל לראשונה על עיתונאים את הגנתו של סעיף 15(2) לחוק לשון הרע, המדבר על פרסום בתום לב שנעשה מתוך חובה של המפרסם לעשותו. (כדאי להדגיש: סולברג לא יכול היה לתת לה הגנה זו, כי בית המשפט העליון פסק בעבר שהסעיף אינו חל על עיתונאים, ורק העליון יכול היה לשנות את ההלכה). השופטים לא הסתפקו בהלכה העקרונית החשובה, אלא קבעו שדיין נהנית ממנה. הנשיא אשר גרוניס והשופט יצחק עמית אומנם אמרו שהיא הייתה קרובה לקו המבדיל בין עיתונאות אחראית לבין עיתונאות שאינה אחראית, אך קבעו - בלי להסביר לנו כיצד עשו זאת - שהיא לא חצתה את הגבול הזה. וכאן הקורא התם תוהה: הכיצד? כיצד ניתן לומר ששימוש מכוון בקטעים בלתי אותנטיים הוא "תום לב"? כיצד ניתן לומר שהוצאת משפט בודד מהקשרו הוא "תום לב"? כיצד ניתן לומר שהדבקת קטעים מאירוע א' לאירוע ב' היא "תום לב"? דברים כאלו אי-אפשר לעשות בתום לב. דברים כאלו אי-אפשר לעשות בטעות. דברים כאלו אפשר לעשות או מתוך רשלנות או מתוך זדון. ולאור דבריה של דיין עצמה ברור, שהיא וצוותה פעלו בכוונה תחילה. הם ידעו שהקטעים אינם קשורים לאירוע, הם ידעו שהמשפט מוצא מהקשרו - והם הציגו סילוף בתור עובדה, פברוק בתור אמת. והקורא התם נותר משתאה: האם זו הייתה התוצאה אם התובע לא היה קצין דרוזי מכפר קטן, אלא קצין יהודי מעיר גדולה? האם זו הייתה התוצאה, אם הנתבע לא היה דוקטור למשפטים שהתמחה בבית המשפט העליון, אלא סתם עיתונאי? האם זו הייתה התוצאה, אם הנתבע לא היה עיתונאי מוביל בערוץ הטלוויזיה הגדול בישראל, אלא כתב במקומון?