כמו שחקן תיאטרון מיומן הצליח ראש הממשלה
בנימין נתניהו לקרוא היטב את הטקסט הכתוב של נאומו בעצרת האו"ם שאותו בא להשמיע "בשם העם שלי, עם ישראל". האינטונציה הייתה נכונה. ההדגשים היו במקום. ההסברים והטיעונים היו ברורים. אבל לא היה במלים המדויקות האלה שום חזון. שום מסר חדש שראוי להפנים אותו. רק עוד גשם של "אותו דבר" שכמותו כבר שמענו פעמים רבות מפיו של נתניהו. בקיצור: בדפי ההיסטוריה של "הנאומים ששינו את העולם" אי-אפשר יהיה להגדיר את המלים שהשמיע נתניהו ראש הממשלה כמשהו ששווה לזכור. אפשר לומר כי הייתה זו הזדמנות שהוחמצה בעיקר נוכח התפתחותה של תופעת האיסלאם הרצחני, המפחיד, המסתער מכל עבר בגלי צונאמי סוערים, מתוך כוונה לכבוש את העולם ולהשתלט עליו בכוחו של להב הסיף.
נתניהו מכיר היטב את תורת הנאום. מן ההיסטוריה שבה הוא שוחה כדג במים הוא יודע שכבר בימי קדם השתמשו מנהיגים דגולים ביכולת הנאום כדי למצוא דרך ללבם של המאזינים ולעורר בהם השראה, תחושה של התעלות נפש, דחף להתגייס לטובת מעשים גדולים, ואולי אפילו לנסות להפוך את העולם למקום שכדאי לחיות בו.
למרה הצער נאחז נתניהו כ"עוגן הסברתי" בדברים הנוראים שהשמיע נשיא הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס, במקום להתמקד בתופעה הגלובלית של "מלחמת הציוויליזציות" המתנהלת בין העולם המערבי הדמוקרטי לבין מלתעות האיסלאם הרצחני. להתמקד ולהסביר באופן ברור ומשכנע כי המאבק נגד חמאס, דאעש ועמיתיהם הטרוריסטים האיסלאמיים, חייב להיות נושא שארה"ב, מעוז הדמוקרטיה בעולם, חייבת להניף את דגלו ברמה, וכי הקרב הקשה הזה איננו המלחמה הבלעדית של ישראל הקטנה שאין ביכולתה לשאת את הנטל הכבד הזה רק על גבה.
כדי להצליח בהעברת המסר הזה יכול היה נתניהו להתחבר אל נאום שכול אדם בעולם מכיר, ובמיוחד מכירים כול אזרחי ארה"ב, הנאום ההיסטורי של מרטין לותר קינג, ולבנות עליו את המסר החשוב ביותר - מסר של מאבק בלתי מתפשר על הזכות לחיות ולתת לחיות, ללא כניעה לטרור האיסלאמי המתפשט כמו מגיפה סרטנית.
ואלה יכלו להיות הדברים של נתניהו, שאותם כל אחד היה זוכר היטב: "יש לי חלום, שיום אחד תקום אומה זו, אומת בני-החורין והאמיצים של אמריקה, ותוביל את מלחמת העצמאות של כול אדם לחיות בכבוד על-פי אמונתו, תשליט בעולם את ערכי הדמוקרטיה שבה כול בני האדם נבראו שווים. יש לי חלום שיום אחד, בירושלים הקדושה, יוכלו בניי היהודים, וילדיהם של בני האמונה האיסלאמית, להתיישב יחדיו אל שולחן האחווה והמו"מ לשלום של אמת. יש לי חלום שיום אחד אפילו מדינה בעלת עבר מפואר כמו אירן, תחדל מאיומי ההשמדה הגרעינית של ישראל, ותהפוך לנווה של חופש ושל צדק. יש לי חלום שילדיי, כמו גם אחינו הערבים, יחיו יום אחד בפיוס ולא ידברו עוד על מלחמה ורצח. יש לי חלום והוא יוכל להפוך למציאות בחסות דגל הכוכבים והפסים."
"זה החלום שלי ושל כול בני עמי אשר מאז ומתמיד מתפללים לשלום. למרבה הצער והאכזבה שלי ושל בני עמי, תקוותנו לשלום ותקוות העולם לשלום נמצאות בסכנה חמורה, כיוון שכמעט בכל מקום שאליו אנו מביטים האיסלאם הפנאטי נמצא בתנופת הרס ורצח. יש מי שחושב כי איום זה נראה מוגזם אך אם לא מטפלים בסרטן הזה בזמן הוא שולח גרורות לאזורים נרחבים יותר ויותר. על-מנת להגן על השלום והביטחון בעולם - אתם ואנחנו חייבים לעשות מעשה. זה החלום שלי".
נתניהו יודע היטב כי נאום מן הסוג הזה יכול היה לזכות בכותרות בכל העולם ואולי אף להשפיע על מדיניותה של ארה"ב, יהיה הנשיא מי שיהיה - ברק חוסיין אובמה או יורשו על כס הנשיאות. אבל הנאום הזה לא נשמע, אולי כיוון שהשגרה הישראלית רבת השנים, תחת ממשלתו של נתניהו, לא הפכה למנהיגות המובילה כעמוד האש לפני המחנה.
בתולדות העמים היה נהוג לייחס את יכולת המנהיגות להשראה אלוהית. כיום יודעים הכול כי יכולתו של המנהיג איננה נגזרת רק מידי שמים אלא מתבססת על יכולות אנושיות מסוימות של המנהיג המסוגל להפוך את המלים למנהיגות מעצבת המניעה עמים להאמין בחזון הלאומי, ולעיתים אף הרבה יותר ממה שהם האמינו שביכולתם לעשות. בינתיים אין לישראל חזון רחב אופקים. "החזון" המוביל את הדרך כיום הוא רק דיבורים על חזרה אל "נחלת אבותינו" ו"מלחמת קיום". ו"באין חזון יפרע עם".
מנהיג אמתי הוא זה המסוגל לפלס את הדרך שאיש לא צעד בה לפניו, היודע כיצד לאחד ולא לפלג ולשסע, המבין מהי הדרך הנכונה לעורר משמעות קיומית להולכים אחריו, ובכך מעניק להם את היכולת לממש את היעדים הציבוריים, הלאומיים והחברתיים שצריכים להיות משותפים למנהיג ולהם.
במלים נתניהו טוב מאוד. אבל המלים ששמע אולם העצרת בניו-יורק לא היו דברי מנהיגות. הן לא הובילו דרך. הן לא התוו יעד. הן נשמעו כדברים של מי שמנסה למכור לעולם סחורה משומשת, דברים שכבר שמענו עד בלי די.
