מה שאירע אתמול (יום ג', 30.9.14) בשעה 8:30, מסייע להבין את מה שהתפרסם אתמול בשעה 16:00. עונשו הקל של
שלומי לחיאני מייצג חלק מן ההסברים להפקרות השוררת בשלטון המקומי, כפי שבאה לידי ביטוי בדוח
מבקר המדינה על מימון הבחירות המוניציפליות אשתקד.
נתחיל מהאירוע המאוחר יותר. 167 רשימות לא הגישו במועד למשרד המבקר את הדוחות על פעילותן הכספית, וחלק מהן לא עשו זאת עד היום. מדובר בין היתר ב-27 סיעות שמועמדיהן זכו בבחירות ומכהנים כיום כראשי רשויות מקומיות, ובהם
שמעון גפסו - ראש העירייה המואשם והמושעה של נצרת עילית. זה הבסיס: זלזול בהוראות החוק עד כדי התעלמות מהן.
כאשר נכנסים לפרטי הדיווחים שכן הוגשו, מגלים ש-511 סיעות - 35% מכלל אלו שנבדקו - לא ניהלו את ענייניהן הכספיים בהתאם להוראות. כלומר: אחת מכל שלוש סיעות החליטה שהחוק אינו מחייב אותה. 127 סיעות קיבלו תרומות בלתי חוקיות ו-39 סיעות חרגו מתקרת ההוצאות. 282 רשימות סיימו את הקמפיינים בגרעון, ו-167 מהן לא נתנו למבקר הסברים מניחים את הדעת לדרך בה יכסו אותו. כלומר: ההתנהלות הבלתי-תקינה נמשכת גם לאחר הבחירות.
לא מזיז להם הסנקציה היחידה שיש כיום למבקר היא שלילת עד 15% מיתרת המימון המגיעה לסיעות מן המדינה. זוהי סנקציה בלתי אפקטיבית, משתי סיבות. הראשונה והעיקרית: הסכומים לא משמעותיים. כאשר
ניר ברקת מסיים את הבחירות בגרעון של 10 מיליון שקל, קנס של 400,000 שקל לא ממש משנה לו. כאשר סיעות מוציאות מיליון שקל ומעלה, הוצאה נוספת של 30,000 שקל לא מזיזה להן. השנייה והמשנית: כלפי סיעה שאינה זכאית למימון משום שנכשלה בבחירות, אין למבקר שום סנקציה.
עוד כדאי להזכיר, כי המבקר מצא לא מעט הוצאות פרטיות מובהקות שהתחזו להוצאות בחירות: מסנן מים, חומרי בניין, מזון לתינוקות, דגני בוקר, ממתקים לילדים - אלו רק כמה מן הדוגמאות בדוח. הוא מצביע גם על מקרים של שימוש בכספי הקמפיין לצורך תשלומים לקרובים ומקורבים של מועמדים, ואפילו לכמה מועמדים בעצמם. היו גם סיעות שניפחו את ההוצאות, כדי לקבל את המימון הממלכתי.
בקיצור: ברדק אחד גדול. נכון, לא בכל היישובים ובוודאי שלא כל הסיעות. אך כפי שהראינו בסיקור הדוח, נפלו פגמים משמעותיים בהתנהלות סיעותיהם של לא מעט ראשי ערים גדולות (ניר ברקת,
איתמר שמעוני,
ישראל זינגר, עלי סלאם, שמעון גפסו, מרים פיירברג-איכר, יצחק רוכברגר, איציק ברוורמן). ומה שהכי חשוב: התחושה לנוכח קריאת הדוח היא, שהשלטון המקומי ממשיך להיות החצר האחורית הסרוחה של המשטר בישראל.
יש לכך לא מעט סיבות, שעל אחת המרכזיות בהן עמד המבקר בדוח השנתי אשתקד: אוזלת יד הגובלת בהפקרות מצידו של משרד הפנים, שאינו עושה כמעט דבר וחצי דבר לנוכח המתחולל ברשויות המקומיות. עוד סיבה קושרת אותנו לאירוע שהתרחש בשעות הבוקר: גזר דינו של שלומי לחיאני.
תגמול כפול לשופט
בני שגיא היו לא מעט נימוקים כאשר החליט להסתפק בשישה חודשי עבודות שירות ובקלון לראש עיריית בת ים היוצא, שהודה והורשע בשלוש עבירות של הפרת אמונים. שגיא אומנם קבע שמדובר בהפרת אמונים חמורה, אשר התבצעה לאורך זמן ואף הכתימה עובדי עירייה בכירים. אבל הוא מצא שיש להעדיף נסיבות מקלות, ובראשן הודאתו של לחיאני.
זהו נימוק בעייתי. לחיאני כבר קיבל תגמול על הודאתו בדמות ויתורה של התביעה על אישומי השוחד והסכמתה לדרוש עונש מירבי של שנת מאסר אחת. כשם שאין ענישה כפולה, אין מקום לתגמול כפול. גם מעשיו הטובים של לחיאני, שעלו בעדויות האופי, לא נראים כנימוק משכנע להקלה כזו בעונשו, כמובן בלא לזלזל בהם. כאמור, שגיא ציין עוד סיבות שלא נפרט כאן, אך נאמר רק שגם למקרא גזר הדין כולו - קשה להסכים איתו.
החמור ביותר הוא המסר העולה מגזר הדין. יוצא ממנו, כי ראש עירייה גדולה יכול לפעול בצורה מתכוננת המעמידה אותו בניגוד עניינים משמעותי, מוחשי, חריף ומתמשך (כלשונו של שגיא עצמו); ללחוץ על עובדיו לו לסייע לו כספית; לפגוע בצורה קשה בערכים עליהם מגנה עבירת הפרת האמונים ולנצל לרעה את מעמדו (שוב: אלו דבריו של שגיא); לפעול "בניצול בוטה וחמור של כוח המשרה לטובת קידום אינטרסים אישיים" היוצר מסד מובהק מאין כמותו של קלון (עוד ציטוט) - ולצאת בעונש קל.
נכשל באיזון שגיא התייחס לשאלת המסר: הוא סבור שיש צורך ב"מסר מאוזן, לפיו קיים מחיר עונשי וציבורי לא קל על ביצוע עבירות, אולם מעשים טובים שעושה אדם במהלך חייו, אינם נמחקים במחי יד רק לטובת העברת מסר מרתיע לכלל הציבור". נכון, אבל דומה ששגיא נכשל באיזון בין מסרים אלו.
כאשר השחיתות השלטונית אוכלת בכל חלקה טובה בכלל, ובשלטון המקומי בפרט (ראו כמה ראשי רשויות עמדו ועומדים לדין) - לא ניתן להתעלם ממה שקורה מחוץ לבת ים. כאשר מאות מועמדים לראשות רשויות ולמועצותיהן עושים בכספי ציבור כבתוך שלהם (כפי שגילה המבקר כמה שעות מאוחר יותר), לא ניתן לתת משקל יתר למעשים טובים ובכך להעניק משקל חסר למעשים פסולים.
הא בהא תליא. כאשר אי-אפשר להעניש בצורה אפקטיבית את מי שקונה קורנפלקס ומציג זאת כהוצאות בחירות, מגיעים למצב בו ראש רשות כופה על בכיריה להעניק לו הלוואות. וכאשר ראש רשות שמעמיד את עצמו בניגוד עניינים קשה, ממושך ומכוון אינו משלם על כך מחיר של ממש, ההפקרות בכספי הציבור תימשך ואף תחמיר.
