חגים הם דבר שמח, ובעיקרון גם כשהם נחגגים אצל עם אחר או דת שונה. למרות היסטוריה לא כל כך מחמיאה בסובלנות בין דת אחת לרעותה, הרי שבדור האחרון משתדלים בעולם לא לתת לקונפליקט להיות הגורם העיקרי בחגים, אלא דווקא כיבוד השונה והאחר אמורים להיות המרכזים.
אבל ישנם כאלה שהעצמת הקונפליקטים הפכה אצלם למקצוע והם מתפרנסים ממנו ב"פוזה" של מכבי האש של הקונפליקט, דקה לאחר שהקונפליקט הועלה על-ידם והפך
חיש קל לאש מחלוקת בשדה קוצים פוליטי.
וכך זה אירע השנה בחיפה, כאשר יום הכיפורים היהודי וראש השנה המוסלמי והדרוזי ("עיד אל אדחה") מתאחדים בשבת קודש. לא כל שנה ה"איחוד" הזה מתרחש אבל כאשר זה אירע בעבר - ובעיקר בארצות ערב ובארץ הקודש, הכל עבר בשלום וללא בעיות. אבל בארץ הקודש - ובמיוחד בימים אלה, לא מתאים לסוציולוגים, להיסטוריונים בגרוש ולשאר מחררי הריב והמדון, שהחגים הללו יעברו עוד פעם בשלום, שהרי על-פי ה"מחקרים המלומדים" שלהם הדתות הן מכשול לשלום וכדי ל"התפרנס בכבוד" הרי שיש להוכיח זאת "מחקרית".
ולצד כל אלה באים לעזרה הרפורמים, שלדידם יום כיפור אינו צום באמת אלא יום משתה וזלילה (תשאלו על כך את הנשיא, מר ראובן ריבלין...). ואז כל מחרחרי הריב והמדון - שה"קונפליקט הדתי" הוא לחמם החרב, מגייסים את התקשורת האנטי דתית וביחד הם ממציאים "חבית חומר נפץ" שאיננה קיימת למרות שהמוסלמים טוענים ההפך ואילו את הרבנים היהודיים מחרימה התקשורת ה"אוביקטיבית" הזו. וכ"הוכחה" לטענתם האיוולתית הם מביאים אירוע לאומני בעכו - ביום הכיפורים לפני כשש שנים, אירוע שבו לא היו מעורבים אנשים דתיים אלא לאומנים חילוניים משני הצדדים.
הפרשה הזו אירעה כשבוע לפני ראש השנה תשע"ה. גורמים יהודים אנטי דתיים, יחד עם הרפורמים, התעקשו להמציא בחיפה קונפליקט מלאכותי ולשם כך גייסו את ה"אקדמיה", ובמיוחד את אחד השרידים האחרונים ל"
רשת שוקן" המתפוררת (והידועה ב"אהבתה היותרת" לדת ישראל...) את העיתון החיפאי המקומי "כלבו".
אותם "קונפליקטאים מקצועיים" הזמינו (!...) כתבה על הקונפליקט הנעלם הזה. העיתונאי עצמו הודה ללא בושה כי ה"כתבה הוזמנה" ("עיתונות חופשית" אמרנו, נוסח משפחת שוקן הידועה ביחס ה"אוביקטיבי" שלה ליהדות... על-ידי אותם גורמים אנטי דתיים.
בפתח הכתבה התנוססה תמונת ענק של המסגד ה"אחמדי". בשכונת "כבביר" שעל הכרמל (ראשי המסגד רתחו על תמונת ההסתה הזו...) והכותרת "חבית חומר נפץ" עיטרה את המסגד. בתוך הכתבה העלתה קונספירציה של סכנה לתושבי חיפה, ובמיוחד למוסלמים שבה, בעקבות צפי של סכנת התארגנות יהודים דתיים שיידו אבנים בערבים המוסלמים שיגיעו מהכפרים לחיפה, לחוג את חגם. וכל הקונספירציה הזו מתבססת שוב ושוב על המקרה החריג של עכו.
דהיינו, היוצא מהכלל הפך לכלל אצל מחרחרי הריב והמדון האנטי דתיים. ואז החל שלב התגובות בעיתון הכל כך "אוביקטיבי". מהצד היהודי כמובן שרואיינו האנטי דתיים, שאינם יודעים אפילו שיום הכיפורים הוא יום חג ולא יום אבל, חס ושלום. הללו כמובן הביעו "חששות", ובעיקר מ"יידוי אבנים" מהצד הדתי, ידויי שלא היה ולא נברא מעולם בחיפה. גם הפוליטיקאים שרואיינו התייחסו בפחד לעניין וכך גם אנשי האקדמיה. כולם חילוניים כמובן. דווקא האימאמים ובשיחים המוסלמים ביקשו להרגיע את האוירה בטענה כי דווקא הכתבה והפרסום יביאו לבעיות. משום כך הוצנעו תגובותיהם.
אבל שיא החוצפה היה בכך שבכתבה על נושא יהודי מובהק כיום הכיפורים הרי שאף רב לא רואיין (כולל שני "רבניה הראשיים" של העיר חיפה...), וכך גם חברי מועצת העיר החרדים - ארבעה במספר! הכתב עצמו טען אח"כ ש"הכתבה הייתה צריכה להיות גדולה יותר".
סיפור ותירוץ בעלמא המצוץ מן האצבע. מה שייך גודל הכתבה לעיקרון העיתונאי והאתי שבנושא דת יהודי חייבים לראיין לפחות רב אחד לתגובה! בשום עיתונות בעולם - ויהיה זה העיתון הכי אנטישמי, לא היו מתעלמים מרבנים בנושא שנקרא "יום הכיפורים", אבל במדינה הזו, שתקשורתה היא אנטי דתית מגיל הגנון הכל אפשרי. האמת היא אחרת, גורם בכיר - שהיה בסוד העניין, לחש לאוזניי כי הרפורמים והאנטי דתיים ביקשו מלכתחילה, בהזמנת כתבתם, מהעיתונאי ומהעיתון "להתעלם מהרבנים", וכך היה.
אבל האמת היא אחרת לגמרי. השכונה החרדית ב"הדר הכרמל" היא דווקא הדוגמה לשקט ולהבלגה בין יהודים וערבים. בזמן המלחמה בעזה עלתה לכותרת הפגנת השמאל והערבים בכרמל שזכתה לתגובה אלימה של החילוניים בעיר, שהוסתו ע"י הליכוד ושותפיו מימין.
באותו זמן ממש עבדו - זה לצד זה, יהודים חרדים וערבים בשכונה החרדית תוך שקט וסובלנות הדדית, ויעידו על כך מהפועלים הערבים ועד הרופאים הערבים. אבל על זה הרפורמים המעטים, אך הקולניים, והאנטי דתיים אינם מרחיבים את הדיבור וגם לעיתון "כלבו" ה"אוביקטיבי" אין סיבה לכתוב על כך, שהרי מה שחשוב הוא לא הכלב שנשך את האדם אלא האדם שנשך את הכלב...
