נתניהו בגוב הידידים

שני הצדדים הבינו שאין מנוס מתגובה חריפה למדי על דברי הבלע של אבו-מאזן באו"ם, אבל כל אחד על-פי דרכו קיווה שסטירת הנגד לא תהייה או כן תהייה פטאלית עד כדי שינוי הקו הרצוי לו. שני הצדדים הבינו שגם אירן תהיה על השולחן, משום שארה"ב מחפשת דרכים לסגור "קופסאות פנדורה" ולו למראית עין ולא לפתוח חדשות. נראה שנתניהו מימש את הצפי של כולם, ומבחינה רטורית עשה זאת היטב כדרכו. אולם כאשר קוראים את התגובות הצפויות לאירועים הצפויים, נראה שיש מי שהופתע ואפילו הופתע מאוד. השמאל הישראלי לא הופתע מדברי נתניהו, הוא הופתע מכך שנתניהו כצפוי ממנו, לא הפתיע, ועל כך יוצא קצפו. אבל נתניהו לא נסע לאו"ם כנציג השמאל. אז על מה המהומה?! כאן הדברים פשוטים יותר: אם השמאל לא יחולל מהומות, מי ידע בכלל שהוא קיים? מה הוא עושה בימים טרופים אלה לבד ממהומות?!

אל נתניהו ניתן לגשת משתי נקודות מבט שונות ואפילו הפוכות: א. נתניהו הוא בעצם אובמה שמתחפש לנתניהו; ב. נתניהו הוא הוא "סתם" נתניהו, ראש ממשלת ישראל; חבל שהוא לא אובמה נשיא ארה"ב. וכל כך למה? משום שבין מבקרי נתניהו או מעריכי מהלכיו יש מי שסבורים שהוא מנהיג העולם, ואם רק יפסוק פסוק חכם כזה או אחר באו"ם, הערבים יפסיקו להיות ערבים, הישראלים יפסיקו להיות ישראלים, כולם לרבות המערב יסתדרו בשורה עורפית ויצעדו בכיוון עליו מצביע נתניהו. אם הוא אובמה, נשיא ארה"ב, אבל בעל דנ"א, נפש ונשמה אחרים, מתאים לו להתיצב קבל-עולם, להכריז שהוא מכיר בעובדה שתחזית "התנגשות הציביליזציות" מתגשמת לנגד עיניו, ועל כן יש לשנס מותניים ולצאת למערכה גלובלית נגד חזית זו בשם החופש והדמוקרטיה. ואחרי שיסיים מהלך דרמטי זה, יודיע לאירנים שתם עידן החתירה שלהם לייצור נשק גרעיני, או..., ואז יתפנה במהירות לעבר הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני, ויודיע גם לפרטנרים בסכסוך זה מהו "פתרון בי"ס" וכולם ירכינו ראש ויאמרו אחריו, אמן. אבל אם נתניהו איננו אובמה משופר, הוא רק נתניהו, ראש ממשלת ישראל, מיהו השוטה שירצה לראותו עומד באו"ם ומנפח את חזהו ומלמד את העולם המערבי מהי דמוקרטיה, את האיסלאם מיהו בעל הבית ואת הערבים והישראלים מיהו הגדול מכולם במזרח התיכון. לצערנו (כנראה) נתניהו אינו מנהיג העולם והוא אפילו לא ההפך הגמור בכל מאובמה. העולם אינו רוצה במנהיגותו בין היתר משום שהוא אינו מייצג את ארה"ב... וכראש ממשלת ישראל, הוא יכול במאמץ רב לנסות ולטפל באינטרסים של ישראל, כפי שהוא מבין אותם, ולא כפי שהם מוגדרים על-ידי אבו-מאזן או זהבה גלאון חברת הקואליציה שלו בסקציה המקומית שלנו. נתניהו עושה זאת ועשה זאת גם הפעם ובניגוד למי שחושבים שהוא עוסק רק בהשרדות פוליטית, אני חושב שהוא מאמין שהוא משרת אינטרסים לאומיים חיוניים לפני הכל; נכון, הוא גם פוליטיקאי. במסגרת פעולותיו, נתניהו התעמת לא מעט עם אובמה ובצדק. הוא מתעמת עם אירופה המנוונת והמתנוונת, והוא עושה זאת בתור ראש ממשלה של מדינה קטנה, שנמצאת בקירבה יתרה להר הגעש האיסלאמי של האזור ובסיכון גדול בהרבה מזה של המערב מדושן העונג. ומתוך שישראל עוקבת מקרוב אחר האירועים ומושפעת מהם ברציפות, היא מבינה ככל הנראה את התהליכים המקומיים טוב יותר ממי שמרוחק מהם והם עבורו רק אחת מהבעיות היסודיות עימן הוא מתמודד. אלא שאפילו בכך מתקשה נתניהו לשכנע את שומעיו, לא מפני שאיננו צודק, אלא מפני שאיננו אובמה.

בנאומו טיפל נתניהו למעשה בשלושה נושאים מרכזיים, כצפוי: א. דאעש ושות', כביטוי לאיסלאם הפונדמנטליסטי האולטימטיבי (עד שיתגלה ארגון קיצוני עוד יותר) ב. תוכנית הגרעין האירנית ג. הסכסוך הישראלי-ערבי-פלשתיני בנושא הראשון - דאעש ושות' - טיפל היטב. התרומה העקרונית שלו לנושא היא הניסיון להבהיר שאיסלאם פונדמנטליסטי הוא איסלאם שמחלק את העולם לשניים: הוא וכל האחרים. ומבחינה זו גם אם לארגונים שונים בתוך המארג הגדול יש דגשים מקומיים זו זמניים שונים זה מזה, ביסודו של דבר, כולם מחלקים את העולם באותו האופן: "אנחנו" (האיסלאם האמיתי), וכל השאר. כאן לדעתי צודק נתניהו, וטועה הממשל האמריקני. נתניהו מדבר על המציאות והממשל של אובמה על נוחיות פוליטית זמנית. אלא שהנוחיות הפוליטית האמריקנית, משום שארה"ב היא כן מעצמה עולמית, הופכת עד מהרה יסוד למדיניות עולמית, ואז זו כבר שגיאה אסטרטגית. פרלקסה פוליטית מסוג זה מאפיינת את כל התנהלותו של ממשל אובמה, מאז נאום קהיר הידוע לשימצה. בנושא השני - תוכנית הגרעין האירנית - טיפל לא פחות טוב, בהנתן המציאות הבינלאומית שבה מנהלות שש המעצמות (החברות הקבועות במועה"ב + גרמניה) את המו"מ המוזר, יש לומר, עם אירן על הסדרי פיקוח, פירוז ובקרה בינלאומית על תוכנית הגרעין שלה במטרה למנוע ממנה "בדרך השכנוע" גלישה מכוונת ליכולות גרעיניות צבאיות. אינני סבור שנתניהו ציפה ליותר מדי תוצאות בעין מהדברים שאמר באו"ם, אולם לפחות ניצל את הבמה בכדי להחזיר את הנושא לכותרות העולמיות (גרעין אירני = איום לעולם ומרוץ חימוש גרעיני אזורי, שגם בו איום לעולם), תכנן מראש להמשיך את המהלך בפגישה עם אובמה, והשאיר על השולחן את כל האופציות פתוחות... בנושא השלישי - הסכסוך ישראלי-ערבי- פלשתיני - נתניהו הוא שחקן מרכזי הרבה יותר מאשר בשני הנושאים הקודמים, ולכן לכל דבר שאמר או לא אמר יש משמעות מעשית. לדעתי, גם בנושא זה הציג גישות ועמדות שיש בהם אלמנטים חדשים ודגשים חדשים, אבל כדרכו בנושא הישראלי-ערבי, כאן הוא זהיר יותר, משום שכאן כל מhלה שלו בצורה כזו או אחרת היא התחייבות. הואיל והסדר ישראלי-פלשתיני אינו האינטרס הישראלי האולטימטיבי אלא הסדר ישראלי-ערבי, העובדה שאבו מאזן מוציא את עצמו מן המשחק משרתת את האינטרס הישראלי, ופותחת פתח להדברות ישירה עם הכוחות החזקים באמת באזור. אחד היתרונות בכך הוא להחזיר את הסכסוך לממדיו האמיתיים: זה אינו ישראל הגדולה והחזקה נגד הפלשתינים "המסכנים" (ואף פעם לא היה), אלא ישראל הקטנה ולמזלה החזקה צבאית מול "העולם הערבי הגדול והעשיר".

אם אני קורא נכון את דבריו ניתן למצוא בהם את האמירות היסודיות הבאות: 1. אבו-מאזן הולך ומצטייר כנון-פרטנר. לאחר שהתיאש שלא בצדק מלקבל מישראל במו"מ מדומיין ובלי שיעשה ויתור מהותי כלשהו את ככל מה שהוא דורש, הוא משליך יהבו על הזירה הבינלאומית, ומנסה להשיג אותם דברים באמצעותה. ישראל לא תניח לו לעשות זאת, ותפעל נגד יוזמותיו אלה בדרכים שונות. במסגרת זו גם השיב נתניהו לשקרים ולסיפורי הבדים של אבו-מאזן כראוי, ואולי אפילו במידה של under statement. 2. ישראל מוכנה לתוכנית שיקום בעזה, בתנאי ששכנינו, הפלשתינים עצמם והמערב יסייעו בכך. התנאי היסודי הוא אי-חידוש התחמשות החמאס, ושקט לאורך זמן. שידרוג תנאי החיים ברצועה, לרבות תנועה אזרחית חופשית במידה רבה הוא אופציה, מאוחרת יותר שתתרחש לאחר הצלחה סבירה של השלב הקודם, ובתאני של פרוז הרצועה. שלב זה יושג במו"מ ולא ע"י שימוש בכוח צבאי. 3. כל עוד חמאס אינו מקבל את תנאי הקוורטט, בין אם הוא חלק ממשלת האחדות הפלשתינית ובין אם לאו, ישראל אינה רואה בו פרטנר להסדר. הפסדה של ממשלת האחדות אינה משנה בעניין זה דבר. השילוב של אבו-מאזן המתחמק ממו"מ אמיתי ומתגרה בישראל בכל דרך אפשרית, וחמאס שדבק באמנתו תחת ממשלה אחת, מעמיד בסימן שאלה את המסלול הישן של מו"מ להסדר עם הפלשתינים כפסדה ערבית. 4. ככל שאבו מאזן הופך לפחות ופחות רלוונטי, והסכסוך חוזר להיות חלק מתהפוכות האי-יציבות האזורית. וככל שגדל ומתרחב פוטנציאל האינטרסים המשותפים לישראל, למדינות הערביות המתונות יחסית, גדלה האופציה לפתח מולן תהליך חלופי להסדר ישראלי-ערבי כולל, שהפלשתינים ישולבו בו ולא יובילו אותו. המהלכים בעזה יכולים להיות מנוף גם לקידום יוזמה זו, כשהמפתח הוא בידי מצרים וירדן. שינוי זה שעליו מדבר נתניהו אינו רק שינוי מדיני, הוא גם שינוי מנטלי ברחוב הערבי-פלשתיני. השאלה היא כמובן כיצד תתפתח התפיסה בעיני המדינות הערביות המתונות, בין הבנה שהסדר יכול להביא להן יתרונות לא מעטים, אבל אינו יכול להיות מושג בדרך של אולטימטום (נוסח ההצעה הסעודית, ואפילו נסח הצעות מאוחרות וממותנות יותר של הליגה הערבית). העזים של ירושלים ורמת הגולן הן אבני נגף בהתפתחות התפיסה הערבית ונכונות ערבית למהלכים של שיקום כלכלי אזורי היא סימן שאלה לא פשוט נוסף. סוגיה פתוחה ולא פשוטה אחרת היא מידת המעורבות של המערב במהלכים מסוג זה. כאן יחסן המעורער מצרים וסעודיה עם ארה"ב של אובמה, פועל לטובת ישראל, אם תדע להתנהל נכון. בכל מקרה שינוי מגמה זו עשוי להוביל להעלמותו של אבו מאזן וצריך להבטיח שהדבר יהיה לטובה ולא לרעה. שינוי זה הוא גדול וכבד ומי שמצפה בישראל שהוא יבשיל תוך ימים או שבועות - טועה טעות מרה. אם תתפתח מגמה כזו לכלל פעילות אקטיבית ואפקטיבית, יסמן הדבר שינוי יסודי בגישה הערבית, שעיקרו - הכרה במדינת לאום יהודית באזור, הסדרי ניהול ושליטה בירושלים (ללא ריבונות זרה) ותוכנית ליישוב "הפלטים" הפלשתינים בכל רחבי המזרח התיכון; אני מציע שגם זהבה גלאון וגם בוז'י הרצוג יצטיידו ב"מנת ברזל" של סבלנות פוליטית... וייעצו גם לרחוב הפלשתיני - כידידים, כמובן - לעשות כן.

הסיכון הגדול ביותר למסלול חלופי זה נשקף ממספר התפתחויות שלוח הזמנים שלהן בלתי צפוי: ראשית, הסתלקות פתאומית של אבן-מאזן; שנית, אינתיפאדה שלישית; שלישית, פריצת דרך אירנית לעבר גרעין צבאי; רביעית, התקפה של דאעש על ירדן; חמישית, התלקחות בגול הצפון במקביל או בנפרד לחידוש האש בעזה; שישית, שגיאות מדיניות חמורות של המערב מול יוזמות הרשות הפלשתינית שיחייבו תגובות ישראליות חריפות; שביעית, משבר פוליטי בישראל. כל אחת מהתפתחויות אלה, ובוודאי צרוף של יותר מאחת מהן בו זמנית, עלולה להביא לעימות כוחני חדש שתוצאותיו ישנו שוב את כללי המשחק הרלוונטיים.

לסיכום:

המסר החשוב ביותר של נתניהו היה שהסכם מול ישראל לא יושג באולטימטומים או במניפולציות מדיניות וצבאיות אלא במו"מ ישיר ובפשרה הוגנת. המציאות האזורית מגמדת מאוד את הפן הדו-צדדי של הסכסוך הישראלי-ערבי, ושימת האינטרסים האזוריים בראש סולם העדיפויות עשויה לפרוץ דרך חדשה להסדר. להערכתי יכול היה נתניהו לעשות קפיצת-דרך משמעותית מאוד בהשפעה על שינוי העמדות במערב בפרט ובעולם בכלל מול האזור והסכסוך הישראלי-ערבי במסגרתו, אילו אמר בפה מלא שישראל אינה רואה עוד את הסכסוך כישראלי-פלשתיני אלא כישראלי-ערבי. רק כך יוכל הסכסוך להפתר משום שהפלשתינים עצמם אינם מעיזים ליטול את גורלם בידם והם מנוהלים בשלט רחוק על-ידי הליגה הערבית. תנאי יסודי להסכם, אבל לא למו"מ, הם הכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי, ריבונות ישראלית בירושלים במשולב עם הסדרים דתיים מוסכמים, ויתור על שיבת הפליטים לישראל. יש להתחיל לאלתר בפעילות ליישוב הפליטים שעוד נותרו ברחבי המזרח התיכון ובד בבד לטפל בפרוק אונר"א. ישראל אינה רואה את יהודה ושומרון כשטח כבוש אלא טריטוריה נתונה במחלוקת וההסדר בשטח זה יצטרך לענות על צרכי הביטחון של ישראל (קווי-שביתת הנשק של 1949 אינם גבולות ביטחון) ולהקבע במו"מ ישיר עם נציגות ערבית מוסמכת. אני מבין את הזהירות בה נוקט נתניהו בימים טרופים אלה, ובהחלט אין צורך לחשוף יותר מדי קלפים. עם זאת וכשמיטת השטיח מתחת לרגלי היוזמות ההזויות של אבו-מאזן, ייתכן שרצוי היה להרים מעט את הלוט מעל מה שישראל יכולה ומוכנה להסכים לו. בתנאי שהדבר יוביל לסיום הסכסוך הישראלי- ערבי מכל וכל.