פסק הדין האחרון והחגיגי של השופטת
עדנה ארבל הוקרא בבית המשפט העליון ב-22.6.14, אך מאחר שהחוק מאפשר לשופט פורש להשלים פסקי דין במשך שלושה חודשים - התפרסמו עד 22.9.14 עוד 32 פסקי דין עליהם חתומה ארבל. האחרון שבהם (האחרון באמת שלה) היה זה שהורה להנהלת בתי המשפט למסור לתקשורת החל משנת 2015 מידע על תיקים, שנת פתיחתם ומיהם השופטים (בעליון ובמחוזיים) שטרם הכריעו בהם.
בהחלט מידע ראוי, גם אם הוא עשוי להתפרש בצורות מטעות. למשל: כיצד ניתן יהיה להבחין מגה-תיק לבין תיק קטנטן? האם יש להתעלם מעיכובים שגורמים הצדדים? כיצד יידעו התקשורת וצרכניה אם שופט היה חולה, ואם להבדיל שופטת הייתה בחופשת לידה? ומה קורה כאשר שופט אחד מעכב הרכב?
הבה ונראה מה היה קורה, אילו היה צורך לבחון בצורה זו פסקי דין של שופטת אחת - עדנה ארבל. נקח את שלושת החודשים האחרונים של פרסום החלטותיה ונבחן מתי נפתחו התיקים שההכרעות בהם נמסרו בין יוני לספטמבר 2014. ובכן, שלושה מהם נפתחו בשנת 2010, עוד שישה נפתחו בשנת 2011, שנת 2012 הניבה עשרה תיקים, ושנת 2013 - שבעה. מה עם כל השאר? טוב שאתם שואלים: שניים מ-2009, שלושה מ-2008, אחד מ-2006 ואחד מ-2005.
חשבון פשוט מלמד אותנו, שתיק ממוצע שכב אצל ארבל ארבע שנים לפני שפרסמה את פסק הדין בו. בהחלט הרבה מאוד זמן, וכנראה מעל הממוצע בעליון (על-פי התרשמותי הלא-מדעית). אלא שכאן עולות השאלות שהוצגו לעיל, ואף ביתר שאת.
מאחר שכמעט בכל התיקים מדובר בהרכבים, מי לידינו יתקע שדווקא ארבל גרמה את העיכוב? בפרט נכונים הדברים בשישה תיקים שנדונו בהרכבים מורחבים, ושם די בשופט אחד כדי לעכב את פרסום ההכרעה כולה. בהחלט קיימת אפשרות, שמועד הסיום של ארבל המריץ את עמיתיה להשלים פסקי דין שהיא הייתה שותפה להם, ושאת חלקה בהם השלימה זמן רב לפני כן. הנה לנו הוכחה חיה לבעייתיות שבפרסום נתונים יבשים, בלא לדעת מה עומד מאחוריהם.
מאידך-גיסא, יש אינדיקציות המעוררות את התחושה שארבל עצמה לא תמיד הייתה מן הזריזים. ארבל ושני שופטים נוספים חתמו על שתי החלטות בבקשות טכניות למדי, שכל אחת מהן הייתה בת שני עמודים; האחת הוגשה ב-2013 והאחרת ב-2012. ארבל הכריעה לבדה בבקשה לשמוע עדות בהיוועדות חזותית (וידאו קונפרנס) שהוגשה עוד בשנת 2013. בערעור בנושא הקפאת הליכים, שהוגש ב-2012, ברור מפסק הדין שארבל הייתה האחרונה לחתום עליו - למעלה משנתיים מאוחר יותר. בפסק דין שנגע לחוזים בבתי אבות - ערעור שהוגש ב-2008 - צירפה ארבל חוות דעת משלה לזו העיקרית.
היו גם מקרים בהם ארבל כתבה את חוות הדעת העיקרית, ופסקי הדין התמהמהו לא מעט שנים. בכל התיקים הללו היא ישבה בראש ההרכב, והיה מקום לצפות שתזרז את חבריה. כך למשל בנושא תביעה ייצוגית (ערעור מ-2008), בנושא היטל השבחה (ערעור מ-2005), בנושא זכות ישיבה בישראל (תיק מ-2008), בערעור על הרשעה ברצח (משנת 2010) ובסוגיית חברת זכויות רפואיות (ערעור מ-2012).
לא למותר לציין, שפסק הדין שאיתו פרשה ארבל - זכויות רפואיות של
עובדים זרים - היה בעתירה שהוגשה בשנת 2006; היא עמדה בראש ההרכב וכתבה את חוות הדעת העיקרית. ואילו בפסק הדין האחרון שלה, זה שעסק בפרסום נתוני התיקים, נתנה ארבל חוות דעת עיקרית (אמנם בהרכב מורחב) בערעור שהוגש בשנת 2011.
מה למדנו? שני דברים - אולי חילופיים, אולי משלימים. האחד: סטטיסטיקה עשויה להיות אם לא שקר מתועב (כדבריו של מארק טוויין), אזי לפחות מטעה ונתונה לפרשנות. השני: די קל לפרוש מכס השיפוט, אחרי שמעכבים פסקי דין במשך מספר שנים, ולקבוע שמעכשיו - יידעו כולם מי השופטים שאצלם מתעכבים תיקים.
