בשבוע שעבר שמעתי, לגמרי במקרה, שהפרקליטות סגרה בשל העדר אשמה את התיק נגד קותי ברזילי שנעצר לפני 3.5 שנים בחשד למעורבות בפרשת
דודו ואנונו. העדר אשמה - כלומר: הוא לא עשה שום עבירה. אבל בעוד המעצר היה מתוקשר ומדוברר, על סגירת התיק שמעתי כאמור רק במקרה, ומשרד המשפטים אישר עובדה זו רק בעקבות פניית News1.
מדובר בבעיה עתיקת יומין: החשדות מתפרסמים בכותרות גדולות; הניקוי או הזיכוי מתפרסמים לרוב - אם בכלל - באותיות זעירות. הנטייה הטבעית היא להאשים בכך את התקשורת, שמטבעה מצביעה על השלילה בצורה נרחבת בהרבה מאשר על החיוב. יש בכך מן האמת, אבל רק חלק ממנה, ואולי גם רק חלק קטן ממנה. שהרי למעט תיקים גדולים במיוחד, אין לתקשורת שום יכולת לעקוב אחרי המתרחש משלב המעצר והלאה. מדובר בהרבה מאוד מקרים ובתיקים שיכולים להימשך כמה שנים עד שהם מגיעים לנקודת הסיום.
למי כן יש מידע מלא? - לרשויות אכיפת החוק: למשטרה, לפרקליטות, לרשות המיסים, לרשות ניירות ערך וליתר הגורמים. הן חייבות כמובן לדעת מה קורה בכל תיק, והן כמובן יודעות מה עולה בגורלו בסופו של יום. אם מישהו יכול לעדכן - אלו הן. וליתר דיוק: הן חייבות לעדכן.
פס"ד אילנה דיין שאלת העידכון עלתה בפסק דינו של ההרכב המורחב בבית המשפט העליון בעניין סרן ר' ו
אילנה דיין. נשיא בית המשפט העליון,
אשר גרוניס, סבר: "ראוי כי מפרסם אשר נודע לו כי הדבר שפרסם איננו נכון, יתקן את הרושם הפוגע והשגוי שיצר. גם פרסום עידכון בדבר ההתפתחויות הרלוונטיות לסוגיה שפורסמה במקור ואשר עשויות לרכך את הפגיעה שנגרמה בשמו הטוב של מושא הפרסום, יהא, ככלל, מהלך מבורך. עם זאת, איני סבור כי יש לקבוע כי קיימת חובה גורפת לעשות כן". את ההימנעות מהטלת חובת עידכון נימק גרוניס בכך שמדובר במטלה כבדה מדי מבחינה מעשית, העלולה לגרום לתקשורת שלא לפרסם מידע בעל חשיבות ציבורית. נימוק זה אינו קיים כאשר מדובר ברשויות האכיפה; המידע מצוי אצלן במרחק של לחיצת כפתור.
השופטת
עדנה ארבל כתבה שבעידכון "יש הן הגנה על שמו הטוב וכבודו של הנפגע, והן הגנה על האינטרס הציבורי בדבר חשיפת האמת במסגרת התנהלותה של עיתונאות אחראית המבקשת לזכות את הציבור במידע אמין וחשוב". השופט
יורם דנציגר הסכים איתה, והתייחס גם הוא לשאלת המאמץ הקשור בהשגת המידע: "ככל שהמידע המצדיק עידכון או תיקון זמין יותר למפרסם, כך תפחת 'סבירותה' של ההחלטה שלא לפרסם עידכון או תיקון".
השופטים
יצחק עמית ו
ניל הנדל הסכימו עקרונית שחשוב לפרסם עידכון, אך העלו נקודה משמעותית: לפעמים נשוא הפרסום מעדיף לוותר על העידכון, הכרוך בהזכרת אותו פרסום מכפיש נשכח. בנושא שלנו, ייתכן שלא מעט חשודים מעדיפים שלא ייכתב שהתיק נסגר או שהם זוכו, אלא שכל העסק לא יצוף פעם נוספת. אך האם יש להם זכות וטו כזו?
חובת תום לב מוגברת כאשר רשות מפרסמת מיוזמתה מידע על מעצר, יש להטיל עליה חובה להעביר לתקשורת עידכון גם על הדרך בה נסתיים התיק. אין צורך לומר שעליה לעדכן אם הוחלט להעמיד לדין ואם הושגה הרשעה; את זה הרשויות עושות ממילא, מסיבות ברורות. אבל יש צורך לומר, שהחובה הזאת קיימת גם כאשר התיק נסגר (מכל סיבה שהיא) או הסתיים בזיכוי.
התקשורת חייבת למסור מידע עדכני ומהימן; רשות ממלכתית חייבת בכך במידה רבה עוד יותר. רשות ממלכתית מחויבת
בתום לב מוגבר, היא מופקדת על ענייני הציבור ומשמשת כשליחתו - ולכן חלה עליה גם חובת אמון כלפיו. החובות האלו מובילות לכך שאם המשטרה הודיעה שפלוני נעצר בחשד לעבירה כלשהי - חובתה להודיע גם אם החשד הסתיים בלא-כלום, תהא הסיבה אשר תהא.
תאמרו: איזה גוף ירצה לדווח על כישלון? ואני אענה: זה נכון לגבי גופים עסקיים ופרטיים, זה לא ראוי לגבי גופים ממלכתיים. המשטרה, הפרקליטות ושאר רשויות האכיפה עובדות עבורנו וחייבות דין וחשבון לנו - הציבור בכללותו. אם הן חשבו שמעצר כלשהו מספיק חשוב כדי להוציא עליו הודעה, הרי שהוא מספיק חשוב כדי לדווח על מה שהתרחש בסיום ההליך, ואין זה משנה מהי התוצאה. רשות ממלכתית אינה יכולה למסור רק את המידע המחמיא לה; תארו לעצמכם שצה"ל לא היה מדווח על הרוגים, או שרשות המים לא הייתה מדווחת על מפלס מי הכנרת.
גם שאלת רצונו של החשוד אינה בעלת משקל כאן, ושוב בשל האינטרס הציבורי. אם הציבור קיבל מידע שהאיש חשוד - חובה לספק לו מידע גם על טיהורו. וזאת, מעבר לעובדה שיש לכך חשיבות בעידן האינטרנט ומנועי החיפוש, חשיבות החורגת בהרבה מהשיקולים האישיים של החשוד עצמו ומשליכה על בני משפחתו לשנים רבות בעתיד.
הכלל צריך להיות חד ופשוט: כל רשות אכיפה המוציאה הודעה על מעצר והלאה (
שימוע, כתב אישום וכדומה) - חייבת לעדכן את הציבור על המתרחש בהמשך, בין אם התוצאה היא לרוחה ובין אם לא. המידע והשם הטוב אינם קניינה של הרשות אלא קניינם של הציבור ושל כל אזרח. ומה שחל על עיתונאים, חייב מקל וחומר לחול על שוטרים, חוקרים ופרקליטים.
