יש בשרשרת החגים - ראש השנה, יום כיפור, סוכות - משהו עצוב. אנו נמצאים במעבר בין הקיץ לסתיו ולחורף. שלכת, הטבע מסתגר בצפייה לאביב והתחדשות בעוד שאנו מצווים לשמוח: "ושמחת בחגיך והיית אך שמח. . . ". ואולי המצווה לשמוח באה כפקודה, למרות העצבות. כאן התורה מלמדת אותנו שקצב חיים של עם ישראל אינו שייך לתהליך הטבעי. הטבע - נרדם, ואילו עם ישראל מתעורר לשנה חדשה, לחיים חדשים, לתוכניות חדשות.
נראה כי הניגוד הזה בא לפרש את אמירת חז"ל שבנסיבות מסוימות "הזדונות נעשות כזכויות". הפשט של האמירה הוא שאם מעשה לא טוב שעשית הביא אותך לצער, חרטה והחלטה לא לחזור על הטעות, נמצא שהמעשה הלא טוב הביא אותך לתיקון, ובדיעבד הפכת את המעשה הלא טוב לגורם טוב.
אך לאמיתו של דבר איננו עושים כל כך הרבה מעשים לא טובים. בדרך כלל קורים לנו דברים לא טובים, ואפשר להפוך אותם לטובים. כמה אירועים מרכזיים שקרו לי בחיי חגים מדגימים זאת היטב.
ראש השנה הראשון שלי נולדתי אחרי מלחמת העולם השנייה בריגה, עיר הבירה של לטביה שנכבשה על-ידי הרוסים.
ילדותי לא הייתה קלה. הייתי בן עשר בשנת 1957, כשאת אבי, משה מנדלביץ, עצרה המשטרה כחלק מרדיפות המשטר הסובייטי נגד היהודים. זה היה כבר בימי שלטון חרושצ'וב. למשפחתי זו הייתה טרגדיה. אמי לא עמדה בזה, חלתה ואחר כך הלכה מאיתנו. לאחר שהשתחרר אבי מהכלא כשהוא חולה, החלטתי לצאת לעבוד כדי לעזור לו בפרנסת המשפחה - נער יהודי במפעל רוסי, שמסביבו שתיינות, הפקרות, השחתה מוסרית. אך שום דבר מזוהמת החיים לא דבק בי.
בערבים למדתי בבית הספר התיכון מס' 25 לנוער עובד, במטרה לסיימו ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה. פתאום גיליתי כי זהו בית ספר מיוחד. לכאן התקבצו נערים יהודים רבים. בבית הספר שבו למדתי קודם היו מעט מאוד יהודים, אולי יהודי אחד בכל כיתה, ולכן הרגשתי את עצמי רוב הזמן במיעוט. אבל בבית ספר זה, ובמיוחד בכיתה שלי, היהודים היו רוב. הרגשתי את עצמי מאוד בנוח. בינינו היו כאלה הקרובים למסורת ישראל. פעם באחת ההפסקות ניגש לב לבינסון לקדמת הכיתה והכריז:
"היום חג של השנה החדשה, לא לומדים!". "איזו שנה חדשה?", שאלתי. "השנה החדשה מתחילה באחד בינואר ועכשיו אמצע ספטמבר!". "זהו ראש השנה של היהודים", הסביר לב.
מוזר, תהיתי, מנהגים משונים לא כמו של כל בני האדם. אבל לא הייתה לי ברירה, כי כל החברים היהודיים התחילו לעזוב את הכיתה. "לאן אתם הולכים?" "לבית הכנסת".
מה יש לנו לעשות בבית הכנסת? הרי אנו שייכים לדור החדש, אנשי מדע וטכנולוגיה, ואילו בית הכנסת הוא מקום לזקנים! אך לא רציתי להישאר לבד, ובלית ברירה הלכתי עם כולם. למעשה, לבית הכנסת לא נכנסנו. נשארנו בחצר וברחוב הסמוך, ושם היו כבר הרבה יהודים, וגם בחורים ובחורות בני גילנו. היה כל כך נחמד, עד ששאלתי את לבינסון אם יש עוד איזה חג בקרוב. "בטח, בעוד תשעה ימים".
אחרי שש שנים ותשעה ימים לא ידעתי שלב התכוון ליום כיפור. לא אכפת היה לי איזה חג. העיקר שאוכל עוד פעם ליהנות בחברת חברי חדשים.
כך הגעתי בפעם הראשונה לבית הכנסת בראש השנה. אני חושב שלולא קרתה הטרגדיה במשפחתנו, אולי לא הייתי מגיע כל כך מהר לבית הכנסת. צריך לציין שאז, ב-1963, החליטו פעילים ציוניים לנצל את מעמדו הרשמי של בית הכנסת כדי ליצור מקום מפגש חצי ליגאלי בין בני הנוער ולהקים על בסיסו תנועה ציונית במחתרת. וכך היה.
יום הכיפור נושא סיפורי התרחש שש שנים אחרי המפגש הראשון שלי עם ראש השנה. הייתי בן 22 ואחד הפעילים המרכזיים במחתרת יהודית בבריה"מ - עורך של ביטאון ארצי מחתרתי. וקרה דבר נוסף. כיוון שלא ניתנה האפשרות לעלות לישראל, החלטנו אני וקבוצת חברים להשתלט על מטוס רוסי ולברוח לישראל. קיווינו שמעשה חריג זה ימשוך את תשומת הלב של העולם היהודי למצבנו ויאפשר לפתוח את מסך הברזל להגירה חופשית מבריה"מ.
לא הצלחנו. נעצרנו. רצו לשבור את רוחנו כדי שנשתף פעולה עם השלטון. אני לא נשברתי, ולכן יום אחד העבירו אותי לבית חולים לחולי נפש בשם "סרבסקי" במרכז מוסקבה. זה היה מתקן של הקג"ב. יש היגיון בשיגעון, כי אם אדם אינו מרוצה מן המצב בבריה"מ - אז הוא ודאי משוגע! שכן כל סובייטי נורמלי חייב לאהוב את הקומוניזם.
לביקור "רפואי" ראשון הגיע אלי סא"ל של הקג"ב לבוש בחלוק לבן, שאמר לי מיד: "אם תשתף פעולה, תחזור לכלא. אם לא, נכיר בך כבחולה נפש ונטפל בך ב טיפול תרופתי".
אחרי זמן מה הביאו אותי לבדיקות אצל פסיכיאטר הראשי, פרופ' דניאל לונץ. הוא ישב על כיסא גבוה כמו על כס המלכות. מסביבו - רופאים. ראיתי פנים יהודיות. הם נהנו מההצגה.
"מה, רצית להיות מלך המשיח? שאל אותי הפרופ' בעברית. כנראה הספיק עוד לפני המהפיכה הבולשביקית ללמוד בישיבה.
הבנתי שרוצים לייחס לי שגעון גדלות. "לא, אני אדם פשוט. יש לנו משפחה בישראל ורציתי להיות איתם".
תשובתי לא סיפקה את הפרופסור, והוא המשיך לשאול שאלות מכשילות.
אחרי שהחזירו אותי לתא, הייתי מאוד מוטרד מה יעשו איתי, האם באמת יתחילו להזריק לי זריקות כדי שאאבד את יכולתי השכלית? היו שם כמה "חולים" שכבר עברו את "הטיפול". זה היה נורא. אחרי מספר ימים שוב קרא לי פרופ' לונץ. הפעם הוא היה לבדו.
"בחור, אתה בבעיה. אתה חושב שאני יכול לעזור לך?"
השאלה הייתה בלתי צפויה. התלבטתי מה להגיד. כנראה רצה שאבקש ממנו להעביר מכתב לחברים וכך להכשיל אותי. אבל אולי הוא באמת רוצה לעזור לי? אולי הוא מרחם על בחור יהודי צעיר?
פתאום צצה בראשי תשובה חמקנית: "אינני יודע אם אתה יכול לעזור לי. אני מבקש ממך רק דבר אחד - אל תזיק לי".
"זה כל מה שאתה מבקש?" הוא שתק לרגע, לחץ על הכפתור והגיע שוטר שהחזיר אותי לתאי.
הייתי בלחץ נפשי גדול והרגשתי שעוד מעט אצא מדעתי.
אחרי חודש של מתח, בא איזה סגן צעיר בקג"ב ואמר שאני יוצא מ"בית החולים".
שאלתי אותו לאן הם לוקחים אותי. ידעתי שבמוסקבה עצמה אין עושים את ה"טיפול" בכפייה. כנראה לוקחים אותי לאיזה מקום מסתור להמשך העינויים. אבל הסגן הצעיר אמר: "פרופ' לונץ, שהוא מומחה גדול, קבע שאתה מתחזה לחולה נפש כדי לחמוק מהמשפט. אבל האמת היא שאתה בריא ויכול לעמוד לדין. לכן אנו מחזירים אותך חזרה לכלא להמשך חקירות".
לא יכולתי להאמין לגודל המזל שנפל בחלקי, ושמחתי מאוד לעמוד למשפט יחד עם חברַי. העדפתי לקבל עונש מוות מלהישאר בבית משוגעים.
ספר התקווה המזל שלי לא נגמר בזה. במקום להעמיס אותי על רכבת של האסירים, הביא אותי הסגן לרכבת רגילה, ויכולתי לדמיין לרגע שאני אדם חופשי. בזמן הנסיעה שאל אותי הקצין הצעיר: "אולי אתה רעב? יש לי פה תפוחים", והוציא שני תפוחים יפים שלא ראיתי בכלא.
חשוב להדגיש כי לפני ניסיון החטיפה של המטוס, למדתי בעל פה כמה תאריכים של חגי ישראל. אותו יום היה התאריך האחרון שזכרתי - זה היה ערב יום כיפור! התפוחים האלה הזכירו לי תפוח עם דבש שאוכלים בראש השנה. האם ידע קצין הקג"ב על חגי ישראל? הוא הוציא ספר: "אולי אתה רוצה לקרוא?" הסתכלתי: זה היה עותק של "מלחמת היהודים" של ליאון פויכטוונגר על המרד הגדול נגד רומא.
כבר חשבתי ששלחו אלי את אליהו הנביא. אנו הרי מאמינים שבערב ראש השנה נפתחים שני ספרים, והחתימה לחיים ולמוות נעשית ביום כיפור. איני יודע לאיזה ספר נרשמתי אני באותו יום כיפור. אולי זה היה ספר שלישי - ספר התקווה. במשפט דרשו נציגי העם לגזור דין מוות עלי ועל חברי. אבל בלחץ בינלאומי שהרוסים לא ציפו לו, ביטלו את כל עונשי המוות והמתיקו את גזרי הדין האחרים. אני קיבלתי "רק" 12 שנות מאסר במחנה כפייה.
במחנה הכפייה מאוד השתדלתי לשמור מצוות - שבת, תפילה, חגים - למרות שעל כל קיום מצווה קיבלתי עונש. ישבתי שלוש שנים בכלא "איקסים" על שמירת שבת. רק מצווה אחת אי-אפשר היה לקיים - מצוות ישיבה בסוכה. מי כבר יירשה לי לבנות סוכה במחנה של הקג"ב!
אחרי כמה שנים ראיתי בקצה המחנה ערימת קש. ידעתי שאם אפשר להפריד מעט את קני הקש, כך שניתן לראות דרכם מלמטה את הכוכבים - ייחשב הדבר לקיום מצוות הסוכה. הבעיה הייתה שערימת הקש הייתה קרובה לגדר החשמלית שהקיפה את המחנה. אסור היה להתקרב אליה, כי עלולים לחשוד שהמתקרבים אליה מנסים לברוח, ולפתוח עליהם באש.
אבל הרצון לקיים את המצווה גבר על הפחד. לפנות ערב, כשעוד לא הדליקו את הפרוז'קטורים על מגדלי השמירה, בחסות החשיכה, רצתי לכיוון ערימת הקש, נכנסתי לתוכה, ריווחתי מעט את הקש, הסתכלתי על הכוכבים ובירכתי "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לישב בסוכה". מיד עם סיום הברכה נסוגתי מ"הסוכה", אך לבי היה מלא שמחה. עשיתי זאת!
כך, מראש השנה העלוב הראשון שלי בהתחלת הדרך, הגעתי לסוכות של ביטחון ואמונה. סמוך לזה גם שוחררתי וישר מן הכלא "גורשתי" לישראל.