אסכולת "אויבו של אויבי הוא בעל בריתי" מנחה את מדיניות ארה"ב כלפי אירן ב-2014, והנחתה את מדיניותה כלפי צדאם חוסיין - אויבה של אירן - עד פלישתו לכווית ב-1990.
המדיניות כלפי צדאם הביאה לעימות קונבנציונלי, נזק של טריליון ורבע דולרים לארה"ב, כ-4,500 חללים אמריקנים, החרפת הטרור האיסלאמי וערעור יציבות המפרץ הפרסי. המדיניות כלפי אירן עלולה להצית עימות גרעיני, נזק של מגה-טריליוני דולרים, היקף חסר-תקדים של חללים, צונאמי של טרור איסלאמי וערעור היציבות ברחבי העולם.
ב-1989-90, עם סיום מלחמת עירק-אירן, התייחסה ארה"ב לצדאם - אויבה של אויבת ארה"ב, אירן - כבעל ברית, תוך שדרוג יכולותיו על-ידי הסכם לשיתוף פעולה מודיעיני, אספקת מערכות מתקדמות לשימוש אזרחי וצבאי והענקת ערבויות להלוואות בסך 5 מיליארד דולרים. במקום לדכא את השאפתנות המגלומנית, האלימה של צדאם, ארה"ב התעלמה מהאידיאולוגיה השורשית, האנטי-אמריקנית שלו, שהביאה למלחמת עירק-אירן ב-1980-88 והיוותה איום קיומי למדינות המפרץ הפרו-אמריקניות.
חוסר האחריות בתפישה "אויבו של אויבי הוא בעל בריתי" הודגש בדברי שגרירת ארה"ב לבגדד, אפריל גלאספי, לצדאם חוסיין ("איננו מעורבים ביחסים בין-ערביים כגון יחסי עירק-כווית"), ששכנעו את צדאם שלא ייענש על פלישה לכווית. כיבוש כווית היה איום ממשי על סעודיה, וגרם לשתי מלחמות המפרץ, ב-1990 וב-2010-2003, ואולי אף לשלישית.
ב-1993 שגתה ישראל באשליה שאש"פ היה "אויבו של אויבי (חמאס)", שאמור היה לסייע למלחמה בטרור הפלשתיני "בלי מגבלות בג"צ", בתמורה לוויתורים חסרי-תקדים במסגרת
הסכם אוסלו. כצפוי, ישראל הפכה קורבן לחינוך לשנאה, הסתה וטרור פלשתינים חסרי-תקדים מיו"ש ומעזה, כולל האינתיפאדה ב-2003-2000 ומלחמות 2008/9, 2012 ו- 2014 בעזה.
אסכולת "אויבו של אויבי הוא בעל בריתי" ממעיטה במשקל מאפייני יסוד של משטר האייתולות שהשתלט על חלקה השיעי של עירק: עוצמת החזון השיעי, גזעני ואימפריאליסטי; תפישת ארה"ב כשטן ומכשול עיקרי למימוש החזון; הקשר האינטימי עם אויבי ויריבי ארה"ב והתמיכה בטרור הג'יהאדיסטי; 30 שנות הפרה שיטתית של התחייבויות בינלאומיות ותפקידו המרכזי של הנשיא רוחאני בהולכת השולל; האיום הקיומי על מדינות המפרץ; אכזריות וגזענות שלטון המיעוט של האייתולות; התועלת המוגבלת של סנקציות ודיפלומטיה המעניקים לאירן זמן יקר להשגת יכולת גרעינית.
ההנחה ש"אויבו של אויבי הוא בעל בריתי" היא מבית היוצר של ממסד החוץ האמריקני השוגה בשיטתיות בהבנת המזרח התיכון: הגדרת "הצונאמי הערבי" כ"אביב ערבי" הנמצא במעבר לדמוקרטיה; הפניית עורף למובארק, תמיכה ב"אחים המוסלמים" והסתייגות מהגנרל סיסי; רוח גבית להשתלטות חמאס על עזה ב-2006; זלזול במרכזיות החינוך לשנאה כקו-יצור של טרוריסטים וכביטוי אותנטי לתפישת העולם של ההנהגה; הכרה בערפאת ומחמוד עבאס ב-1988 והכתרתם כמבשרי השלום ב-1993; חיזור אחר צדאם חוסיין; הענשת ישראל על הרס הכור הגרעיני בעירק ב-1981, למרות שחסך מארה"ב עימות גרעיני ב-1991; בגידה בשאח הפרסי וסיוע לחומייני; התנגדות ליוזמת השלום של בגין ב-1977; ועוד.
התעלמות מהעובדה שמשטר האייתולות מחד-גיסא, וההנחה שהוא בעל-ברית פוטנציאלי של ארה"ב מאידך-גיסא, הם דבר והיפוכו, תהייה הרת-אסון לארה"ב ולעולם כולו.
