ידוע לכולנו שתפקידם המרכזי של שלושת הרגלים הינו להזכיר לעם ישראל את עברו: מיציאת מצרים שלזכרה אנו חוגגים את חג הפסח, דרך חג שבועות שבו אנו חוגגים את מתן התורה, ועד לחג סוכות שמטרתו על-פי התורה היא "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם (ויקרא כג, מג).
מכיוון שזו מטרת החג, נשאלת השאלה: כיצד משרתים ארבעת המינים שאנו מצווים לקנות וליטול בחג הסוכות את אותה תודעה היסטורית, אם בכלל? נתחיל עם יציאת מצרים ממנה יצאנו כעבדים, במצב רוחני נורא של שער מ"ט מתוך נ' שערי הטומאה. היינו אז כמובן ללא תורה וכמעט ללא מעשים טובים, בהתאמה לרמתם של עבדים. וכשם שעבדים בעבדותם זקוקים וחייבים לקבל ממקור מים כדי לשרוד, כך גם בני ישראל היו זקוקים אז לתורה יותר מכל. משאב השרידות, החיים, היא התורה שמשולה למים עבור עם ישראל.
אחרי חמישים יום מיציאת מצרים הגענו להר סיני שבו הסכמנו לקבל את התורה. הסכמתנו הייתה ללא תנאי ולפני שידענו מה טִיבַה. "נעשה ונשמע" הצהרנו בפני אבינו שבשמים. קרי, הסכמנו לקיים את כל מצוותיה מבלי שנבין את משמעותן, מפני שהאמנו שאבינו רק ייטיב עמנו. זה היה מעשינו הגדול והטוב מכולם שנעשה כאיש אחד בלב אחד, שטעמו הטוב נותר "בפיו" של אבינו שבשמיים עד עצם היום הזה כאשר הוא מתבונן בנטילת הלולב שהמוני בניו עושים לכבודו.
בשלב הבא, עקב חטא העגל, נאלצנו להישאר במדבר ולנוע בו ארבעים שנה עד שהדור ההוא כלה. אך באותן שנים לא התבטלנו אלא למדנו את התורה ממשה רבינו. לימוד תורתנו הביא אותנו לרמה רוחנית גבוהה שדרכה כיפרנו על חטא המרגלים וזכינו להיכנס לארצנו הקדושה. הרוחניות התורנית שרכשנו מסומלת בענפי ההדס הריחניים שהינם חלק מאגודת הצמחים שאנו נוטלים בחג.
לבסוף הגענו לארצנו שבה יכולנו לקיים סוף-סוף את תרי"ג המצוות (כולל מצוות התלויות בארץ ובבית המקדש) וגם ללמוד את סתרי תורתנו. זה היה שיא הווייתנו בעבר - קיום מצוות התורה ולימודה, שהם השילוב העליון של טעם וריח, שבא לידי ביטוי באתרוג, שיש בו גם טעם וגם ריח. הוא אף דומה בצורתו ללב האדם, שמקביל לבית המקדש כלבה של האומה כולה.
ומדוע נוטלים את ארבעת המינים? ראשית, כדי לשמר ולהזכיר לנו את ההיסטוריה המפוארת שלנו, כי כאשר ניטול אותם יבואו התמימים בינינו (כמו אותו בן תם בפסח) וישאלו:
"מה זאת?" נספר להם על יציאת מצרים (ערבה), על החלטתנו לקבל את התורה (לולב), על לימוד התורה שעמלנו בו במדבר (הדסים), ועל בית מקדשנו לפני שחרב שבתקופתו עסקנו בקיום התורה ובלימודה (האתרוג). לעתיד לבוא, על-פי נבואתו של זכריה, בימי המשיח "וְהָיָה כָּל-הַנּוֹתָר מִכָּל-הַגוֹיִם הַבָּאִים עַל-יְרוּשָׁלָם וֱעָלוּ מִדֵי שָׁנָה בֱשָׁנָה לֱהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶך ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת" (זכריה יד, טז). גם אז הם ישאלו אותנו: "מה זה"? ונסקור בפניהם את ההיסטוריה של עם ה'.
ועוד נוסיף לנו היום ולהם בעתיד, שאנו נוטלים את הלולב לששה כיוונים: לשלושת כיווני הזמן - עבר, הווה ועתיד ולשלושת כיווני החלל, לסמל את ציפיותנו להחזיר לעצמנו את מה שהיה לנו בעבר - את בית מקדשנו. ומדוע? כדי שיבנה שוב, אם לא בהווה, אז בעתיד הקרוב ממש. ושהקב"ה ירד מן השמים וישכון בתוכו בצורה גשמית כשם שזכינו בביתו הראשון, מה שיגרום לו לשכון גם בתוכנו, בלבנו.
ואם יהיו ביניהם המשכילים שישאלו: מדוע תורתכם קובעת שהשם השיב אתכם לארצכם בסֻכות, כאשר בלעם ראה את מחניכם וקרא "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב" (במדבר כ"ד, ה) נענה כך: גם באהלים היינו וגם בסֻכות, כל משפחה ישבה בצניעות באוהלה ולכן זכתה שענני הכבוד ירבצו על אוהלה כסכך רוחני ביום ויגנו עליה בהשגחה פרטית.
ומאז ועד היום לא נטשתנו אבינו מלכנו, וכראיה לכך אנו מקריבים תשעים ושמונה כבשים, ארבעה עשר כל יום, כסמל לעם ישראל המשול לכבש. אותם תשעים ושמונה קורבנות יהיו כנגד 98 הקללות שהשם הזכיר בפרשת "כי תבוא" שיבטלו מאתנו בימי המשיח שיבוא במהירה בימינו, כן יהי רצון.
