מה קרה למוספים הספרותיים?

אנחנו משאירים מאחורינו את צלקת המלחמה האחרונה, שגבתה בישראל חייהם של יותר משבעים איש וכאלפיים בצד הפלשתיני. קולה הביקורתי של הספרות והשירה העברית לא נשמע כמו שניתן היה למצוא במוספים הספרותיים של שנות הקמת המדינה. במהלך האירועים בשנת 1949 אופיינו מוספים ספרותיים במתן במה נרחבת לקולות רבים, שהתריסו נגד מהלכים פוליטיים, כמו נתן אלתרמן המוקיע גירוש ערבים במבצע דני בעיר לוד. או אבא קובנר בשירו "גרניקה על כל גבעה", המוקיע פגיעה והרס שלא היה להם הצדקה בכפרים ערביים בדרום הארץ. לאלתרמן קשה לעמוד מול זקן ערבי, שנעקר מהעיר לוד, שנעקר מחייו. לאבא קובנר קשה לראות מציאות של הרס במה שהיה אתמול צומת חיים של אוכלוסייה כפרית והיום הוא ספוג בחותם של "גֶּרְנִיקָה עַל כָּל גִּבְעָה". אלתרמן שמזוהה עם העמדות הפוליטיות של הנהגת המדינה תוהה וכואב את גורלו של הזקן הערבי יליד העיר לוד - "רַק הֵלִיט הַזָּקֵן אֶת פָּנָיו בְּיָדָיו וְדַמּוֹ אֶל הַכֹּתֶל כֻּסָּה". ("על זאת" 21.11.1948) כיום אנחנו נמנעים לשאול שאלות מוסריות, ומפקידים את המוסר בידי כורח ההרג. אלתרמן הרשה לעצמו להתייצב אל מול הזקן הערבי והאישה הערבייה בער לוד בעת מבצע דני "אֲשֶׁר נִלְחֲצוּ מִפָּנָיו אֶל הַקִּיר". והם נלחצו אל הקיר בעיר הכבושה כי "הַנַּעַר חִיֵּך בְּשִׁנַּיִם-חָלָב, אֲנַסֶּה הַמִּקְלַע... וְנִסָּה" והתוצאה שהזקן דמו אל הכותל כסה. הזקן, שהיה חלק מקהילה שנעקרה ממקום הולדתה. ניתן היה למצוא בעבר במוספים הספרותיים קולות רבים שאינם משלימים עם פגיעה בערבים אזרחי מדינת ישראל. היה מקום להתרסה נגד כנסת, שהתרגלה שכל הצעה לסדר היום של חברי הכנסת הערבים מוסרת באופן אוטומטי. זעקת הכפרים הלא מוכרים - בהם חיים אלפי בני אדם ללא חשמל וללא תנאים סניטריים - אינה מגיעה לכלל ליבון ענייני, כי מייד נמצא הרוב הממושמע המונע קיום דיון כזה. במציאות הזו אני מתגעגע לנתן אלתרמן. אין מדובר במשורר אופוזיציונר. אלתרמן מתוך מרומי הקונצנזוס לא השלים עם סתימת פיו של חבר הכנסת תופיק טובי, חבר המפלגה הקומוניסטית הישראלית, שהביע מחאה על מעשים המנוגדים לחוק, שביצעו חיילים בסיור בכפר ערבי. בתום נאומו של תופיק טובי בכנסת יזם בן-גוריון הצעה נגדית הדורשת להוריד את הנושא מסדר היום. ליוזמת בן-גוריון נמצא הרוב האוטומטי בכנסת, אבל לא נמצא לו הרוב במעלות השירה העברית. ב-4.7.1952 בעתון "דבר" בטור הנושא את השם "סערה על פני סדר היום" אלתרמן יוצא חוצץ נגד בן-גוריון, ומעלה בתקיפות בלתי מתפשרת את התביעה לדון בהצעת תופיק טובי - "...כִּי חֵרֶף כּל חַיֶּבֶת הָעֲצֶרֶת לָדוּן בְּקִטְרוּגוֹ!!כָּל עוֹד קוֹלוֹ יָחִיד הוּא וְכָל עוֹד אֵין אַחֵר עוֹשֶה זאת אַחֶרֶת!!..." עשרה ימים אחרי פרסום שירו של אלתרמן ב-14.7.52 כתב אלכסנדר פן באותו נושא תחת השם "יוד חית" ב"קול העם" המוקיע את "...שַר-פִּתְחוֹן-הַפֶּה הַמַּכִּיר אֶת הָאֱמֶת, גַּם בְּהִגוּי מָלֵא וְגַם בְּחסֶר אֶת...". פן מוסיף לביקורת הפוליטית נימת לעג לבן-גוריון, שהיה שבוי בכלל הלשוני שכפה השמטת המלה "את". שירו של פן הוסיף נימה סגולית לביקורת ללא הד ציבורי הולם, כי ל"קול-העם" לא היה המשקל הציבורי שהיה לעיתון "דבר", האכסניה הספרותית של נתן אלתרמן. כיום בשם אלוהי הביטחון נמצא הכשר גם לפגיעה בחפים מפשע. אני מחפש כיום לשווא מוסף ספרותי של עיתון יומי, שיעשה מה שעשה אלתרמן ב-14.7.1950 בעיתון "דבר", המסתייג מכך, שעקב פעולת צה"ל אחר מסתננים - "נֶעֶקְרוּ הַנָּשִים מִן הַטַּף... וְגַם הָעִוֵּר שֶגוֹרַש עִם הַיֶּלֶד." באירועי אוקטובר 2000 הספרות והשירה העברית נעלו עצמם על בריח ומסגר ולא נמצא בדל של נייר במוספים הספרותיים להוקיע הרג אזרחים חפים מפשע, ואילו אלתרמן אינו מוכן לעבור לסדר היום לנוכח הריגת ילד אחד באום אל-פחם. ב-7.9.51 בשירו" לעניין של מה בכך" הוא מקשה מדוע "... חוֹזֵר וְצוֹלֵל בִּשְתִיקַת אֲדִישוּת אֲטוּמָה וְקֵהָה וּפְלִילִית וּמְטֻפֶּשֶת." למרבה הכאב, כוחות הביטחון באוקטובר 2000 ביצעו הרג שלא הייתה לו הצדקה (על-פי החלטת וועדת אור), אבל המוזות בשירה העברית ובמוספים הספרותיים של העיתונות היומית התפלשו בעפר מצחין של שתיקה אילמת. בטבח שביצעו כוחות הביטחון בכפר קאסם באוקטובר 1956 המוזות של הטור השביעי הרעידו את אמות הספים ולא נתנו לשררה מנוח. 4 טורים הקדיש אלתרמן לטבח. וכמה משמעותיים במיוחד בימים אלו. הדברים שפורסמו ב"דבר" בעקבות פסק הדין בטור הנושא את השם "עם פסק הדין" מיום ה- 17.10.58 - "הַשְּאֵלָה אֵינָה שְאֵלַת הַמֻּשָּג מִשְמַעַת, כִּי אִם שְאֵלַת הַמֻּשָּג צִמְאוֹן-דָּם...וּשְאֵלַת הַמֻּשָּג אַכְזָרוּת מְזַוַּעַת." התקשורת התייצבה דום למשמע נוסחים של הודעת ממשלה בימי שכרון חושים של פעולת צה"ל, שהמטיר פצצות על ריכוזי אוכלוסייה בעזה בעת המלחמה, שזכתה לשם "צוק איתן". כארבע מאות ילדים מצאו מותם במלחמה האחרונה. העיתונות הישראלית והמוספים הספרותיים התיישרו עם ההסבר, שהריגתם הייתה כורח מציאות צבאית, שנדרשה לעקור מקורות ירי נגד אזרחיים ישראל, מקורות שפעלו מתוך ריכוזי אוכלוסייה אזרחית. חיפשתי מוסף ספרותי אחד שיעז לשאול, לתהות כמו נתן אלתרמן שכתב - "הַהוֹדָעָה (הַהוֹדָעָה הַמֶּמְשַלְתִּית) הָעֲמוּמָה הַחִוְרוּרִית, כִּי יֵש תְּהוֹם בֵּין הָעֻבְדּוֹת הַמַּבְעִיתוֹת וּבֵין הַהֵד..." ("דבר" 7.12.56). אלתרמן זעק בזמן אמת... ולא התנפל כמוצא שלל אחרי שהאמת התגלתה בכל מערומיה. כיום כאשר אמת כאובה פרוסה בפנינו פצועה ומדממת, מגומד עד למאוד הקול המוסרי והערכי של הספרות והשירה העברית. אומנם הוא מוצא לו ביטוי בכתבי עת ספרותיים אבל נפקד מקומו מהמוספים הספרותיים של העיתונות היומית. אינני מבקש ליצור אידאליזציה מנתן אלתרמן, שהיה בין התומכים הנלהבים בחזון שלמות הארץ עם סופרים כמו משה שמיר, חיים גורי ועוד. אבל אי-אפשר לקחת ממנו את גילויי אומץ הלב כמי שהעמיד את שירתו למען מאבק על דמותה המוסרית והערכית של המדינה שזה עתה נולדה. הוא עשה זאת עם עוצמות שיריות חזקות - שאותי כבשו - ובלי נפילה למהמורות השרטון של שירה פלקטית. לסיום, אני מבקש להביא שתי שורות משיר של ברטולד ברכט "בזמנים חשוכים" בתרגומו הנפלא של יצחק לאור, שהתפרסם בכתב העט לספרות "מטעם" מספר 9, מארס 2007 - "...אֲבָל לא יַגִּידוּ: הַזְּמַנִּים הָיוּ חֲשוּכִים, אֶלָּא מַדּוּעַ מְשוֹרְרִים שָתְקוּ?" ובאמת מדוע הם שותקים?! הספרות והשירה חייבים לפרוס את האדנים המוסריים למערכת הפוליטית, ולצערי, האדנים המוסריים מצפים לגואלם.