חלם שלנו

ההסתדרות הכללית, הספונסורית הישנה-חדשה של עובדי הדואר, היא השחקן הישן-נושן במחזה האבסורד של מערכת העיצומים שמפעילים העובדים כלפי כל מה שזז בישראל. האידיאולוגיה הסוציאל-דמוקרטית ששבה לשלוט במסדרונות ההסתדרות, זו שהפילה אותה לקרשים לפני למעלה מ-20 שנה, משמשת שוב בידי המזכ"ל החדש "הכל יכול", ניסנקורן, נשק יום הדין נגד... הממשלה. אבל כאן בדיוק טמון האבסורד הגדול. הנשק הוא נגד הציבור ולא נגד הממשלה. בשעה שהעובדים מחפשים דרך למנוע פיטורים בגלל חוסר יעילות ותפקודיות בשרותי הדואר, מחפש ניסנקורן "שכירי-חרב" ו"בשר תותחים" שיובילו עבורו את המאבק בממשלה נגד הפרטה ונגד הגבלת יכולתה של ההסתדרות להחזיק את המדינה בגרונה באמצעות וועדים חזקים ומיליטנטיים בחברות ממשלתיות אנכרוניסטיות, וכאן קבור הכלב. כאשר חלף עידן הברדק בחברות ההיי-טק, שהוליד את טרנד החוזים האישיים הסודיים ומשך אל מחוץ להסתדרות רבים מחבריה. ולאחר שהובן היטב על-ידי העובדים והמעסיקים כאחד, שהסתדרות העובדים מאובנת ושמדיניות הדרגות ו"הסולמות", שניתקה באופן מוחלט את התגמול והתמורה לעובדים מיכולת ותפוקה רק פוגעת בכולם, חיפשו הסוציאל-דמוקרטים החדשים אליל חדש להתלות בו את שיקום הריסותיהם. באה ההסתדרות ומכרה לאנכרוניזם הפוליטי את האנכרוניזם הארגוני, ושני הכלים הללו שוב חונקים את משק המדינה. ההסתדרות לא דאגה לעובדים אז, והיא אינה דואגת להם גם כיום. ההסתדרות מנהלת את מלחמת ההסתדרות - ארגון גדול שביכולות ליצר נזק משקי ענק ו"לאלף בינה" את המעסיק הציבורי והפרטי כאחד. בעבר, הובילה מציאות זו להפרטה ולמירוק חוץ מוגברים הן בשירות הציבורי והן בחברות הפרטיות. אולם, שעה שבחברות הממשלתיות היה מיקור החוץ בעיקר דרך להקטין את התלות בהסתדרות ובמידה פחותה בהרבה להגדיל את הגמישות הניהולית, בחברות הפרטיות היו הדגשים הפוכים. בעוד שבחברות הפרטיות היה הצרכן חלק לא מבוטל במערכת השיקולים העסקית, לא מספיק אבל משמעותי, בחברות הממשלתיות או בהסתדרות, הוא היה חלק שולי או זניח. כניסתה המחודשת של ההסתדרות למשחק הכוחות של ניהול הפעילות במשק, כפי שאנו רואים היטב בדואר, ברשות התעופה האזרחית בנתב"ג בחברת החשמל ועוד - הצרכן הוא זכרון עמום של סיבת הקיום של חברות אלה ושל עובדיהן.

בכדי שלא אואשם בשטחיות-יתר, אני חייב לציין לצין מצב המשק הלאומי אינו מושפע רק ממערכות יחסי העבודה החלמאיות הנ"ל, הוא מושפע גם מחוסר תחרויות. חוסר התחרותיות נובע משתי סיבות עקריות: א. גודלו של המשק ומידת חשיפתו לריבוי וגיוון של יצרנים ומוצרים; ב. "לטיפונדות" (מרחבי-מחייה) היסטוריות שנולדו עם המדינה ולעיתים אפילו קודם לכן, שמסיבות אידיאולוגיות וביטחוניות שרובן פסו מן העולם, ולא ככורח כלכלי, אסטרטגי או נותרו על-כנן כ"חזקות" סקטוריאליות. על אפקט גודלו של המשק השפיע בולמוס ההפרטה של הכלכלה הליברלית, שבחלק מהמקרים היה חסר אחריות בדרך ביצועו ולאו-דווקא ביסוד המחשבתי-כלכלי שעמד בבסיסו. לא רק שהמשק הישראלי היה קטן, הוא גם כונס בשליטה כמעט מוחלטת של תאגידים ממונפים, שאמנם הקטינו את מעורבות ההסתדרות בניהול אבל באותה שעה גם צימצמו מאוד את התחרותיות או מנעו אותה מכל וכל. וכאן מתחברת לשרשרת החלמאית החוליה השלישית החשובה לא פחות - הממשלה. בעבר הייתה הממשלה המעסיק הכלכלי הגדול ביותר במשק, היא עדיין כזו אבל תמהיל הפעילויות הכלכליות הישירות שלה השתנה - יותר שירותים ופחות תעשיה וחומרי-גלם מסוגים שונים. את בריחתה מהשפעתה המשתקת של ההסתדרות, מימשה הממשלה על-ידי ההפרטה, שבחלק גדול מהמקרים, כאמור, הייתה שגויה או חסרת-אחריות. אולם המגזר השרותי, למרות מיקור החוץ שנעשה בו ולמרות שאגפים שונים הפכו בו לחברות ממשלתיות "עצמאיות", גדל עם הגידול באוכלוסייה, והסתאב משתי סיבות עיקריות: א. המשך המעורבות של ההסתדרות; ב. העדר קריטריוני ביצוע נורמטיביים שתואמים למשל את מדינות ה- OECD; במילים אחרות: רמת ניהול ירודה ביותר. אם מוסיפים לכך פוליטיקה פנימית בלתי-אפשרית ורמה ירודה של עובדים (ושכר; או להפך), מתחילים לקבל את התשובה האיכותית האמיתית ליסודות הבעיה. הממשלה מצידה שכחה שהיא מכהנת תמיד וכל הזמן בשני כובעים: היא גם הבעלים והמפעילה של ארגונים כלכליים וניהוליים-שרותיים רבים והיא גם הרגולטור, המחוקק-מבקר שלהם ונאמן הציבור - מי שאמור להפעיל את האופרציה כאשר טובת הציבור עומדת בראש סולם העדיפויות שלו. באופטימיזציה של מערכת יחסים מתוסבכת כזו היא אינה מסוגלת לעמוד; היא לא עמדה בכך בעבר ולא תעמוד בכך גם בעתיד.

די בדברים הללו כדי ללבן ברמת העקרונות את הפרובלמטיקה של המשק הישראלי ושל יחסי הכוחות העקריים בו. את הפלונטר הזה יכולה להתיר רק הממשלה בסיוע ובגיבוי רציני של הכנסת. בכדי שתתגייס לכך, צריכה הממשלה תמריץ חזק ביותר, והתמריץ הוא דעת הקהל. אלא שהציבור הישראלי עייף ומתוסכל. הוא אינו מסוגל לעמוד לאורך זמן בשני מאמצים עליונים: המאמץ הביטחוני והמאמץ הכלכלי-משקי-חברתי. והואיל והמאמץ הביטחוני אינו נגזר אך ורק מרצון ישראלי, טוב ויפה ככל שיהיה, כאן אין למדינה ולציבור ברירות רבות - הביטחון תמיד "מנצח". המבחן החשוב הוא לא להפוך ניצחון זה לניצחון-פירוס. (כפי שאומרים אחדים, לא להפוך את ישראל ממדינה שיש לה צבא לצבא שיש לו מדינה...) לכן, אחריות הממשלה ליצירת מהפך בערוץ הכלכלי-משקי-חברתי, היא אחריות מוחלטת. נושא זה הוא כולו בשליטתנו, ואי-עשייה בו היא באופן קבוע וחד- משמעי מחדל של העוסקים בתחום; אף אחד מהם אינו נקי, אבל הקבינט הכלכלי בראשות ראש הממשלה, שר האוצר ושר הכלכלה, הוא האחראי הראשי. הממשלה חייבת לשנס מותניים ולהתחיל בשינוי מבני בשלבים אל המשק ומערכות היחסים הפנימיות בתוכו. ייתכן שהדרך הטובה או הנוחה יחסית תהיה להפסיק את ההשוואות חסרות השחר של התוצאות הממוצעות ב-OECD לאלה של המשק הישראלי. אנו יודעים די טוב מה המציאות. במקום זאת לשאול את השאלות אחרת, למשל: מהם הגורמים בישראל שמפריעים למשק הישראלי לתפקד באותה רמת יעילות וחסכון כמו עשרת המשקים הטובים ב-OECD. ולתקוף בראש וראשונה בעיות אלה ברמה ממלכתית במטרה לתקן עיוותי-יסוד. במקום שהתיקון אינו לינארי בגלל שונות בגודל, בתרבות, בזיקות פוליטיות או סיבות אחרות יחודיות - מציאת פתרון מקומי חלופי בתוקף הסטארט-אפיזם וכושר האילתור הידוע שלנו. מבחן חשוב כאן הוא לא לבזבז זמן. לבחור דרכי מימוש שמראות תוצאות מהירות ככל האפשר. לאכוף מה שנחוץ לאכוף באמצעות חוק או תקנות, ולקבוע כי את המדינה מנהלים הגופים הנבחרים: כנסת וממשלה מואמנת. אני מציע לכולנו לא להתפעל יתר על המידה מההסתדרות, מביצועי ניסנקורן, מההצטרפות של ארגוני עובדים כאן ושם לארגון הגג משל בכך מצאו את המטמון הגדול ואת הפתרונות לכל הבעיות - זה אינו נכון. כפי שכבר נאמר, האינטרסים של ההסתדרות ושל העובדים אינם חופפים, ולעיתים אפילו מתנגשים. וככל שתחזור ההסתדרות לסורה במתכונת הישנה, כך נהיה עדים לגל חדש של שינויים במשק שמוקדם לא היו האזרח והציבור, אלא המאבק הסתדרות-ממשלה. את הדואר צריך לארגן מחדש, משום שהוא אינו מתפקד כראוי. את רשות השידור צריך היה לארגן מחדש, משום שלא תפקדנה כראוי. את הנמלים צריך לארגן מחדש וכך גם את חברת החשמל ועוד. בסיכומו של דבר, עם כל הקשיים וחרף כל הקשיים - הגד יריח מהראש או יסריח מהראש, הדבר תלוי בראש וראשונה... בראש!