מנהיג צבאי מוכשר, פירוס מלך אפירוס, שלט על ממלכה קטנה במאה השלישית לפני הספירה והפך אותה למעצמה בזכות הקמת צבא קשוח וחיילים אמיצים. כאשר רם לבו, יצא להילחם ברומאים בסיציליה. כאן נתקבל כמושיע, ואכן הביס את הרומאים פעמיים, אבל גם "גמר" את צבאו. על כך אמר למקורביו: "עוד ניצחון כזה ואבדנו". משפט זה הפך את פירוס לבן אלמוות, והיה לאורים ותומים לכל מצביא, מדינאי ואיש ציבור. גם שופטים, מכובדים ככל שיהיו, אמורים לשית אליו את לבם.
כידוע, בג"ץ ביטל בפעם השנייה את חוק המסתננים ויצר תגובה סוערת ברחוב ובבית המחוקקים. גורמים בשמאל מגדירים את המסתננים כפליטים הנתונים בסכנת חיים בארצם. האומנם? חלק מהם יצאו מאריתריאה, כי פשוט חיפשו עבודה בשכר גבוה יותר. האם זוהי פליטות פוליטית? אחרים ברחו משם כי אינם רוצים לשרת בצבא. האם זוהי פליטות פוליטית? חלק מהבאים ניאותו לחזור לארצם תמורת כסף. האם זו הייתה פליטות פוליטית?
אבל מחוץ לעניין ההגדרה של מצבם המשפטי, החלטת בית המשפט העליון לוקה בפגמים רבים. ראש וראשון להם: ההנחה המשתמעת בין השורות, ולפיה זכויותיהם של המסתננים עולות במשקלן על אלה של תושבי דרום תל אביב, גם אם הן סותרות אותן במרבית המקרים. זו הנחת עבודה שיש בה יסוד של פגיעה בזכויות הבסיסיות של כל אזרח, שעניינו מצוי בפני ביהמ"ש, שנדרש לדון בעניינו כמובן ללא אפליה בשל צבע עורו, דתו ומוצאו. במקרה דנן ביהמ"ש נהג בהעדפה או בהפליה מוחלטת לטובה של פליטי העבודה.
בעקבות פסק דין, עשוי להתחדש הדיון על סמכויות בית המשפט העליון. מן הראוי שהללו יוגדרו מחדש על-ידי הכנסת באמצעות חוק יסוד: בית המשפט העליון. בחוק זה יוגדרו במדויק האיזונים החוקתיים והדמוקרטיים הנדרשים, כלומר: חלוקת התפקידים בין הרשות המחוקקת, הרשות השופטת והרשות המבצעת, כאשר נשמר מכל משמר, תפקודה של הכנסת כסמכות העליונה המייצגת את העם. בית המשפט העליון יהיה רשאי לפעול אך ורק במסגרת החקיקה.
כצעד משלים יש להקים בית משפט לחוקה, כמו במדינות רבות בעולם המערבי. הפרדת סמכויות זו, בין בית המשפט העליון לבין בית המשפט לחוקה, תאפשר לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת לנשום לרווחה, ולהסיר מעל צווארן את עניבת החנק המשפטית, הפוגעת בצרכים ובאורח החיים של הרוב במדינת ישראל.
על ביהמ"ש העליון יש כמובן להמשיך לשמור מכל משמר. תופעות פסולות שפגעו בו עד כה, כמו נפוטיזם, העדר ענישת מינימום, תופעות של "שמור לי ואשמור לך", פסיקות (אולי
בתום לב) המרחיקות לכת מבחינה פוליטית - כל אלה שוחקים את אמינותו של מוסד חשוב ויקר זה. דווקא לשם כך על הממשלה והכנסת להעמידו על מקומו, אחרת תאבד כליל מדינת ישראל את אופייה הציוני, היהודי והדמוקרטי, ויאבד ביהמ"ש העליון את מקומו המיוחד בהווי חיי היומיום ועשיית הצדק תוך יצירת האיזונים הנכונים.
