בעדות בפני ועדת אגרנט, שפורסמה עכשיו, סיפר סא"ל יוסי זעירא מיחידה 8200 (אז 848 ) על ישיבה אצל ראש המחקר באמ"ן, כמה ימים לפני המלחמה, ושבה, בין השאר איימו לזרוק אותי מהחדר בשל דעתי החריגה. מה באמת היה שם? הרי הסיפור בתמצית בפניכם.
הלקח הגדול ממנו הוא זה: עשה ככול יכולתך על-מנת להתריע אם אתה משוכנע בעמדתך וגורל אנשים על כף המאזניים. מי שאומר: "אני התרעתי", ולא נלחם עד הסוף על דעתו ולא הפך עולמות - לא עשה כלום ולא התריע!
בתחילת השבוע פורסמו (עם הרבה צנזורה מיותרת לחלוטין) שלוש עדויות של אנשי מודיעין בפני ועדת אגרנט. אחת מהם הייתה של יוסי זעירא, מי שהיה במלחמת יום הכיפורים האחראי על "הבינה הרשתית" (ב" ) ביחידה 8200 המונח "בינה" הוא אחד מהתרגומים העבריים למונח האנגלי intelligence. אבל המונח "מודיעין", שיותר מצביע על הידיעה, האינפורמציה, ולא על השכל, הבינה, הוא זה שהתקבל אצלנו. ביחידה 8200 השתמשו דווקא במונח בינה.
פירושו, ההבנה, המחקר, של כלל המערכות המעבירות תקשורת אצל היריב והתנהגותן ופעילותן. המחקר באגף המודיעין היה אחראי לתוכן העובר במערכות האלו, ניתוחו, הערכתו והעברתו לדרגים הצבאים והמדיניים. לאנשי יחידה 8200, ובכללם לקציני ה-ב"ר ולמפקדם, לא היה קשר עם הדרג הצבאי המטכ"לי וכמובן לא עם הדרג המדיני. היה להם קשר הדוק עם אנשי המחקר שבאגף המודיעין. למשל, התקיימו קשרי גומלין הדוקים ושוטפים בין קציני ה-ב"ר שהיו אחראים לצבא הסורי, לבין קציני המחקר באגף המודיעין שהיו אחראים לצבא הסורי.
בעדותו סיפר יוסי (שהאלוף אלי זעירא, אז ראש אמ"ן, הוא דודו) על אחת הישיבות של מחלקת מחקר, ערב המלחמה, ושם הזכיר אירוע בו איימו לזרוק אותי מהחדר "בגלל שדברתי בלא רשות" על כך שצעדי הסורים אינם הגנתיים. הליבה של עדותו היא נכונה ואמיתית, עם כמה אי-דיוקים שאינם מעלים או מורידים מהעיקר.
מה היה שם באותה ישיבה מפורסמת שנערכה ב-2 אוקטובר בבוקר? הנה הסיפור שלי, שלימים יצא בחוברת לקחים פנימית באמ"ן תחת הכותרת "המאפיה אינה עונה". והמעשה שהיה כך היה. מראשית 1970 הייתי ראש המדור הצבאי בענף 5 (אחראי על צבא סוריה, עירק ולבון). מאז מחצית 1973 הייתי למעשה בהמתנה להחליף את ראש הענף, סא"ל אבי יערי, על-פי הבטחה של ראש אמ"ן, אלי זעירא, שאף העניק לי דרגת סא"ל. עד אז הוצבתי "במחלקה בסיסית", ומדי פעם בפעם הייתי קופץ לענף 5, לשוחח עם אבי והקצינים על "מה קורה".
הם היו בחרדה, מודאגים מצעדי הצבא הסורי, וגם קבלו כי "למעלה" (ראשות המחקר עם תא"ל שליו בראשו) ממש סותמים להם את הפה, מתקנים ניירות שהם הוציעו ולפיהם הצבא הסורי נערך להתקפה, כך שיתאימו לקונספציה "שסוריה לא תצא למלחמה בלי מצרים ובמצרים יש תרגיל". ובכלל, נזפו בהם שהם היסטריים.
סיפור נפרד שעוד יסופר. והנה, בבוקר 2 אוקטובר אומר לי ראש המחלקה הבסיסית, אל"ם שלמה מרום (מרושי): "עמוס, בוא תעלה איתי לדיון הבוקר של המחקר, תתרשם". "שלמה, אבל לא יתנו לי להיכנס, אין לי שום תפקיד", עניתי לו. "עזוב, אני מכניס אותך", הוא ענה לי בחיוך המפורסם שלו. עלינו ללשכת ראש המחקר בקומה השלישית בבנין המטכ"ל.
החדר היה מלא בכל "חכמי המחקר" של אגף המודיעין ומודיעין אוויר וים. התיישבתי בסוף השולחן המלבני הארוך, ולידי יוסי זעירא. חלק מהיושבים סביב השולחן הביטו בי בתימהון כאומרים: "מה עמוס בכלל עושה כאן? הוא לא בעניינים שקורים עכשיו!" הדיון נפתח בהצגת המידע על מצרים. סיפור מרתק שאדלג עליו. לאחר מכן אבי יערי עידכן לגבי סוריה. אוזניי הזדקרו.
בין השאר הוא מציג הרבה ידיעות ולפיהן חטיבה משוריינת 47, שמוצבת בצפון סוריה בעיר חמאת, עוזבת בהדרגה את מחנה הקבע שלה. לאן מועדות פניה? ואז אבי מוסיף שלפי ידיעה בודדת, אך אמינה, במאפיה של דיביזיה חי"ר 5 הסורית (הערוכה בדרום רמת הגולן) אין לחם עבור אנשים מחטיבה 47. עוד הוא מדבר, הרגשתי שהלב שלי החל לפעום בחוזקה. אבי עוד הספיק לדווח שיש סימנים שגדוד הגישור הסורי (טנקים המיועדים לגשר על פני תעלות נ"ט) שמוצב בצפון סוריה, יורד לחזית רמת הגולן.
עיניי חשכו. באותו רגע הכניסו לאבי פתק והוא יצא מהחדר. הרמתי מייד יד, נופפתי בה, ואמרתי: "אני רוצה לדבר". תא"ל אריה שליו, שישב בראש השולחן ועסק בכתיבה, הרים ראשו וענה לי: "חכה עד שכולם יגמרו לדווח". חיכיתי. לא שמעתי בכלל את הדיווח על הרוסים והאמריקנים והירדנים ואחרים. הזיכרונות הציפו אותי.
ביוני 1972, במבצע "ארגז" נלקחו בשבי 5 קצינים סורים בכירים שהיו בסיור בלבנון, על-מנת להחליפם בטייסים שלנו שהיו בשבי הסורי. אחד מהם, אל"ם נזיר ג'ראח, היה עוזר רמ"ח מבצעים של הצבא הסורי. ממש לפני שהקצינים הוחזרו לסוריה בעסקת חליפין, הוא ביקש לפגוש אותי. והיו לנו במשך כמעט חצי שנה עשרות פגישות.
"שמע", הוא אמר לי, "אתה יודע שהקמנו חטיבה משוריינת חדשה בחמאת, 47, כי זאת עיר דתית שמתנגדת לאסד. אם אי-פעם תשמע שהחטיבה הזאת הורדה לחזית רמת הגולן והוכפפה לדיביזיה 5, דע לך שזה רק לצורך מלחמה! שום דבר אחר". נפרדנו. הוצאנו על כך ניירות וסקירה. והנה, אני שומע בדיוק את מה שנזיר ג'ראח סיפר לי! ולא רק זה: גם את גדוד הגישור, שאיתו הסורים התאמנו לעבור את תעלת ה-נ"ט שלנו, הם מורידים עכשיו לרמת הגולן.
העידכון נגמר, הרמתי יד, כולי נרגש. התחלתי להזכיר את כל הסיפור על נזיר ג'ראח והניירות שהוצאנו . שלו, בקול מאוד רגוע עונה לי: "אני לא זוכר!, תראה לי". עניתי: "איך אני יכול להראות לך, תאמין לי", כמעט צעקתי. ושוב התחלתי להסביר שכל המערך הסורי הוא התקפי וטנקי הגישור ממש מכריזים שעוד מעט הצבא הסורי פותח בהתקפה. ואז, פרץ ויכוח ביני לבין אריה שליו ובמהלכו הוא אומר לי: "מאוד יכול להיות שטנקי הגישור הם לצורך ניהול קרב הגנה וכל ההיערכות של הצבא הסורי היא הגנתית כי הסורים חוששים שנתקיף אותם".
חשבתי שני משתגע מרוב כעס על האיוולת שבדבריו, וזעקתי משהו בנוסח: "אריה, אתה מטומטם? טנקי הגישור הם רק, רק לצורך מעבר תעלת הנ"ט! אריה ז"ל, דווקא היה אדם פתוח, לבבי, דקדקן עד לפרטי הפרטים, נעים הליכות, אף פעם לא הטיל אימה בדיונים, האדים וסינן: "עמוס, עזוב בבקשה את החדר". שקט מקפיא ירד על החדר. הסתובבתי, אך לא יכולתי לפתוח את הדלת, כי הייתה זאת דלת הנפתחת כלפי החדר, והכסא שישבתי עליו, וכן כסאו של יוסי זעירא, לא אפשרו לה להיפתח. "טוב, שב בחזרה" הפטיר אריה.
התיישבתי. שלמה מרום (מרושי) וכן יוסי זעירא הוסיפו דברים לחיזוק דברי: התקפה ולא הגנה. רציתי לחבק אותם. בסיכום, אמר אריה שליו, בין השאר: "לא מקבל את מה שעמוס אמר. אבל, אני מבקש שעמוס יירד לאבי יערי ויבדקו ביחד את כל הנושא. דהיינו, כלום! באתי לאבי. "רק לפני יומיים כתבנו נייר על תוכנית ההתקפה הסורית", הוא אמר כמעט בבכי, "ורשות המחקר ממש הפכו על פניו את מה שכתבנו".
עזבתי אותו. יותר לא עשיתי דבר! לא רצתי לראש אמ"ן, לא נשכבתי על פתח חדרו של אריה שליו, לא זעקתי בפני ראש אמ"ן. למה. אין לי תשובה טובה. אולי בתוך תוכי לא האמנתי שתהיה מלחמה, אולי הייתי שבוי בעוצמה של צה"ל שירסק את הערבים אם ייעזו לתקוף. מה אני רוצה לומר? לא התרעתי כמו שצריך! דברתי אומנם בפני הדרג המחקרי העליון, אך אסור היה לי להסתפק בכך! כאשר גורל עם ישראל נמצא על כף המאזניים, כל איש במערכת הממסדית, וגם הלא ממסדית, צריך להיות משוכנע שהוא עושה כל אשר הוא יכול, על-מנת למנוע אסון. לצערי, לא נהגתי כך. לקח עקרוני לכולנו!
