חסרי בושה

לא מהגרים, לא יורדים; בורחים. לא לניו-יורק, לא ללונדון, לא לפריז; לברלין. פעמיים חוסר בושה. גם לברוח בנימוק ש"שם יותר זול", מכל הנימוקים שבעולם, וגם לברלין, מכל המקומות שבעולם. לגבי החלק הראשון: מי שמשווה מחירים בלבד, עושה שטות שאין כמותה. ההשוואה התקפה היחידה היא של כוח קנייה: כמה זמן צריך לעבוד כדי לקנות מוצר מסוים. נניח שכיכר לחם עולה באיזשהו מקום סכום השווה לחצי שקל; אבל מהי המשכורת הממוצעת? כמה שעות צריך לעבוד כדי להשתכר חצי שקל? אם המשכורת היא 100 שקל לחודש, ברור שהלחם יקר מאוד; אם המשכורת היא 20,000 שקל, ברור שהוא זול מאוד. חוץ מזה, אסור להשוות מחירים של מוצרים ספציפיים, אלא יש להשוות סל צריכה ממוצע; אם הלחם זול מאוד אבל הדיור יקר מאוד, יצא שכרך בהפסדך. לכן, ההשוואות לברלין הן חסרות משמעות, וזה עוד לפני שדיברנו על אי-אלו גורמים שיש להם חלק ביוקר המחיה בישראל, כגון הבידוד של השוק המקומי מסביבתו, דרישות הכשרות ונטל המס בשל צורכי הביטחון. לגבי החלק השני: 70 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, אינן זמן מספיק כדי להתייחס לברלין (או לערים אחרות בגרמניה) כמו לכל מקום אחר. לזכותם של הגרמנים יש לומר שהם מכים על חטא בפומבי וללא הרף על פשעי הנאצים, וזה בולט מאוד בברלין. אך שיהודים יילכו מישראל – מקלטם של ניצולי השואה – דווקא לעיר שהייתה המרכז של רצח העם היהודי? ורק מסיבות חומריות? בשביל זה צריך להיות לא רק חסר בושה, אלא גם חסר מינימום של כבוד עצמי ולאומי.

מנהיג העובדים הלוחמני, זה שלא היסס להשבית את המשק כולו בשמם של עובדי הקבלן, הופך ללוחמני נגד מנהיגי עובדים. יו"ר ההסתדרות לשעבר נשכר בידי בנק דיסקונט כיועץ מיוחד לענייני עובדים, ותהיו בטוחים שההנהלה לא מבקשת ממנו שימצא דרכים יצירתיות לתת יותר לעובדי הבנק, הידוע בחוסר יעילותו. אין לי בעיה עם זה שעיני רוצה לעשות כסף, למרות שככל הנראה הוא ממש לא דלפון. יש לו פנסיה מרשות המיסים ופנסיה מההסתדרות, שני מקומות בהם השתכר ממש לא רע, ולאחרונה התחתן בנוכחות מאות עשירים ומפורסמים באולם אירועים יוקרתי. אבל שוב: שיהיה לו לבריאות, בהנחה המאוד-סבירה שהכל חוקי. יש לי בעיה עם זה שעיני מוכר להמיר תמורת מזומנים את האידיאולוגיות, שבשמן עשה את כל הקריירה שלו והגיע למעמד בו הוא יכול לייעץ להנהלה מול עובדים. יש לי בעיה עם חוסר הבושה של מי שפעל למען ציבור – ועכשיו נשכר לפעול נגדו. זה מלמד משהו על היושרה של האיש ועל האמינות שלו – וכדאי שגם מעסיקיו החדשים יביאו את זה בחשבון.

אני לא יודע אם ראש ממשלתנו אכל שקצים ורמשים כאשר נפגש עם שלדון אדלסון במסעדה טרפה למהדרין בניו-יורק, או שמא אכל בשר עגל (שמבחינה הלכתית זה הרבה יותר חמור, בגלל איסור דם), או שאכל עגבניות וחסה. זה לא משנה. יש עניין של מראית עין, והוא חמור לא פחות מאשר העבירה עצמה – כפי שנתניהו למד על בשרו בעקבות האירוע הזה. חוסר הבושה של נתניהו הוא כפול. ראשית, עצם הישיבה במסעדה כזו כאשר הוא נמצא בארה"ב בביקור ממלכתי כראש ממשלת ישראל, המדינה היהודית היחידה בעולם, מדינה שרוב תושביה שומרים במידה זו או אחרת על כשרות. שנית, טענתו ש"נכנסים לי לצלחת". אפשר להתווכח על השאלה עד כמה נושא תפקיד ממלכתי יכול לטעון להפרדה בין חייו הפרטיים לציבוריים, אבל אצל נתניהו – ההפרדה הזו כמעט לא קיימת, והוא עצמו מחק אותה. יצא לי לראות במקרה תמונה של חוג התנ"ך בבית ראש הממשלה: באמצע השולחן ישבה שרה נתניהו. היא, ובמידה פחותה שני הבנים, מופיעים לצידו של נתניהו בהרבה מאוד אירועים ממלכתיים. אז לבוא כעת ולטעון שיש לו חיים פרטיים שאינם מעניינו של הציבור – זו טענה צבועה, וכאמור גם חסרת בושה.

"משרד החינוך יקבל תוספת של 1.8 מיליארד שקל, תוספת 350 מיליון שקל עבור הארכת שנת הלימודים בחינוך הרשמי לכיתות א'-ד'. תוספת לתוכנית ביטחון תזונתי, תוספת של כ-375 מיליון שקל עבור המשך פריסת רפורמת 'עוז לתמורה', המשך היישום המלא של חינוך חינם לגילאי 4-3 בהתאם להמלצות ועדת טרכטנברג". לשון הודעת משרד האוצר (6.10.14), ערב הגשת תקציב 2015 לאישור הממשלה. ואני שואל: אתם לא מתביישים? להתגאות כך בתוספת לתקציב החינוך, כאשר ביד השנייה אתם דוחים בחמש שנים (!!!) את יישומו של יום לימודים ארוך? החינוך הוא המפתח שאין בלתו לצמצום אמיתי וקבוע של פערים חברתיים. לצד זאת, יום לימודים ארוך מאפשר לזקוקים לכך גם יום עבודה ארוך, מבלי שיצטרכו לשלם לצהרונים ולמטפלות. הוא מסייע לשכבות החלשות לעבוד יותר ולהשתכר יותר, ובעיקר מאפשר לנשים להשתלב בצורה מלאה בשוק העבודה. כלומר: יום לימודים ארוך חיוני לחלשים שבינינו, הן ליותר הכנסה של ההורים בטווח המיידי והן להתקדמות כלכלית של הילדים בטווח הארוך. ואת זה משרד האוצר דוחה מדי שנה, וכעת כאמור הוא דוחה אותו בחמש שנים תמימות – מה שאומר כנראה שהרעיון ייקבר סופית. אז באמת יפה, בלי ציניות, שאתם מוסיפים כסף לחינוך – אבל לפחות תתביישו קצת בחלק השני והלא פחות משמעותי של הצעדים שאתם עושים.

התייחסתי בזמן אמת לעזות המצח של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, שהעזה להתערב ולהתיימר להחליט בנושא הלכתי מובהק: מהיכן ירכוש צה"ל תוצרת חקלאית בשנת השמיטה. ההתנהלות הזאת של זילבר מלמד על העדר בושה מינימלית, על מחשבה ש"אני ואפסי עוד", על שחצנות מרקיעת שחקים – וזה עוד לפני שדיברנו על עצם הרעיון של התערבות משפטית בשאלה הלכתית. אני מדבר על האופי המיוחד שצריך כדי לעשות את זה. בעצם לא הייתי צריך להיות מופתע. כבר כתבתי כאן על חוסר היושרה ועל החובבנות של זילבר, כפי שהם באים לידי ביטוי בספרה "בשם החוק". אבל מי שאשם באמת הוא זה שממנה לתפקיד כה בכיר אישה שאינה מהססת לכתוב ספר שבמרכזו הממונים עליה, ושמפגינה בו בורות בנקודות ידועות ומרכזיות: יהודה וינשטיין. האיש מצליח לשבור שיאים בדרדור תפקידו של היועץ המשפטי לממשלה בנושאים שבסמכותו מחד-גיסא, ובהידחפות גסה לנושאים שאינם מסמכותו מאידך.

זה משגע אותי כל שנה מחדש. לשוק ארבעת המינים באים אנשים המתיימרים להקפיד במצוות ובוחנים לולבים בדקדקנות רבה. במיוחד הם רוצים לדעת האם ראשו של הלולב סגור כדבעי, או שמא הוא עלול להיפתח בימי חג הסוכות. ואיך הם בודקים זאת? – על-ידי משמוש של העלים והפרדתם זה מזה. כלומר: כדי לוודא שהלולב סגור, הם למעשה פותחים אותו. הגזל הזה נעשה לאור השמש, בלי שום בושה. הגזל הזה נעשה יום-יומיים אחרי יום הכיפורים, כאשר בתפילת נעילה אנו מתפללים "למען נחדל מעושק ידינו" – בשל החומרה העצומה של איסור זה. יכול להיות שהם לא ממש פותחים את העלים, אבל ככה זה נראה – וחכמים לימדונו, כפי שכבר אמרתי קודם, שאדם צריך להיזהר ממראית עין של עבירה בדיוק כמו מהעבירה עצמה. זה מה שקורה כאשר מרוב הקפדה על מצוות שבין אדם למקום, רומסים את המצוות שבין אדם לחברו. זה קורה יותר מדי פעמים לגורמים חרדיים שונים. כך נותנים מכות בשמה של הצניעות, כך רוגמים מכוניות בשמה של השבת, כך מלבינים פנים ברבים בשמו של תלמוד התורה. אז שיהיה ברור: הצניעות, השבת ותלמוד התורה הללו לא שווים כלום אם הם באים תוך ביצוע עבירות חמורות.