הנשיא שקרא "לשאת בעול לימוד התורה"

מי היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל? כל ילד שלמד את ההיסטוריה של ישראל יגיד מיד, חיים ויצמן. מי היה הנשיא השני של ישראל? ומי היה הנשיא השלישי? והרביעי? בשיחות שאני מקיים עם בני נוער, במהלך הרצאות שאני מוזמן להעביר מדי פעם, אני נחשף לבורות עצומה ומדאיגה בכל הקשור להיסטוריה של מדינת ישראל. לא מכירים את ראשי הממשלה, לא מכירים את מפקדי הצבא בעבר, לא מכירים את נשיאי המדינה לדורותיהם. כמה אנשים שטרם עברו את גיל 30 ידעו לענות מי היה הנשיא השלישי של מדינת ישראל? ביום שני הקרוב, על-פי התאריך העברי, ימלאו 40 שנה לפטירתו של שניאור זלמן שז"ר, הנשיא השלישי של מדינת ישראל. זכרו של שז"ר נדחק לשולי ההיסטוריה, שלא בצדק. שניאור זלמן רובשוב (שלימים שינה את שם משפחתו לשז"ר – ראשי התיבות של שמו המלא) נולד בא' בכסלו תר"ן, 24 בנובמבר 1889, בעיר מיר שבבלארוס, למשפחת רבנים מחסידי חב"ד. שז"ר ראה עצמו חב"דניק כל ימי חייו, גם בהיותו נשיא המדינה. לארץ עלה שז"ר בשנת 1924 אחרי שביקר בה לפני-כן, וכבר היה פעיל פוליטי ידוע, ממייסדי מפא"י. לאחר מותו של ברל כצנלסון, בשנת 1944, התמנה לעורך הראשי של עיתון ההסתדרות 'דבר'. שזר נמנה עם מחברי מגילת העצמאות של מדינת ישראל, ולאחר הקמת המדינה נבחר לכהן כחבר בכנסת הראשונה, השנייה והשלישית. אבל תפקידו העיקרי היה שר החינוך והתרבות הראשון של מדינת ישראל. במסגרת תפקידו זה יזם את חוק לימוד חובה. לאחר שהתפטר מהממשלה הצטרף להנהלת הסוכנות היהודית וכיהן בה בתפקידים שונים. בכ"ז באייר תשכ"ג, 21 במאי 1963, לאחר מותו של הנשיא השני יצחק בן צבי ז"ל, נבחר שז"ר לנשיאות המדינה, תקופה אותה מילא 10 שנים. במהלך כהונתו נמתחה עליו ביקורת בנושא אחד, כאשר לפני 50 שנה, בשנת 1964, נסע למגידו לקבל בישראל את פניו של האפיפיור פאולוס השישי, שהגיע לביקור חפוז בישראל וסירב להתקבל באורח ממלכתי בירושלים, כיוון שסירב להכיר בעצם קיומה של מדינת ישראל. עם זאת, בטקס קבלת הפנים לאפיפיור, בחר שז"ר בכוונה תחילה לסיים את ברכתו לאורח בציטוט רב-משמעות לאותו אירוע, מדברי מיכה הנביא: "כי כל העמים יילכו איש בשם אלוקיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלוקינו לעולם ועד". בכ"ב באייר תשל"ג, 24 במאי 1973, סיים שז"ר את תפקידו כנשיא מרצון, מהחלטה אישית שלא לכהן יותר מעשור, והעביר את התפקיד למחליפו, הנשיא הרביעי אפרים קציר ז"ל. שנה וחצי אח"כ, בשבת חול המועד סוכות, י"ט בתשרי תשל"ה, 5 באוקטובר 1974, נפטר בגיל 85, ונטמן בחלקת גדולי האומה על הר הרצל.

קו חינוכי

עד כאן תולדות חייו בקצרה. דיוקנו מתנוסס על השטר של 200 שקלים חדשים. על השטר מופיע ציטוט של דברים שאמר שז"ר שנה אחרי קום המדינה, כשהציג את הקו החינוכי בו דגל, כשר החינוך הראשון של ישראל: "והלא עניין לנו, עם האומה העברית, האומה שידעה את החוק של 'ושיננתם לבניך' עוד מראשית עלייתה על הבמה ההיסטורית, ואומה זו הן ידעה גם בשנות האפילה שלה, לשמור על נכס זה של לימוד ילדיהם, ועוד בימי ר' שמעון בן שטח, בשעת התכנסותה מן הגולה חזרה לארץ ישראל, ידעה להושיב מלמדי תינוקות בכל עיר ובכל כפר, בכל גליל ובכל מדינה, וקבעה שכל עיר שאין בה מלמד תינוקות אין דינה כדין עיר ואף בחשכת פזוריה, ובכל קהילותיה, ידעה להטיל על כל קהילה להכניס לקרבה מלמדי תינוקות על חשבון כל יושביה, עשיר ורש, בין עקר ובין מרובה ילדים, רווק ולא רווק – כולם יחד צריכים לשאת בעול לימוד התורה". לתשומת לב שר החינוך הנוכחי, שראוי היה לא רק שידגול בקו חינוכי זה, אלא שידאג שמערכת החינוך תלמד את כל ילדי ישראל מי היו נשיאי המדינה, ובמיוחד אישי מופת כמו זלמן שז"ר.

נשיא המדינה שאהב את חברון

בחול המועד סוכות יפקדו רבבות, כמדי חול מועד, את רחובות חברון, ואת אתריה הקדושים ובמיוחד מערת המכפלה. אחרי מלחמת ששת הימים שמר הנשיא שז"ר על קשר עמוק עם מתנחלי חברון. הסופר עקיבא צימרמן חשף פעם מכתב ששלח לתושב העיר ברוך נחשון, שהזמין אותו להיות סנדק לבנו, הילד היהודי הראשון בחברון היהודית המתחדשת. שז"ר התנצל שלרגל התחייבויות קודמות לא יוכל להשתתף בברית ולקבל את מצוות הסנדקות: "לכבוד רבי ברוך נחשון (נחשון ממש) נ"י, שלום רב וברכה נאמנה! מזל טוב וסימן טוב לרך הנימול לך ולכל בני החבורה הקדושה, מתנחלי עיר האבות תיבנה ותיכונן. אילו לא הייתי קשור בהבטחה קודמת שאיני יכול לדחותה, הייתי רואה זאת כזכות גדולה ולתענוג רב לבוא לחברון, ולהשתתף אישית בשמחה הנדירה הזאת. נא לראות אותי כאילו הייתי אתכם בסעודת מצווה זו. ראשית לשמחות הבאות עליו, עליכם ועלינו. ישמח האב ותגל האם ויראו כל המתנחלים ברכה והצלחה במאמציהם החלוציים וזכות אבות האומה תעמוד לכם ולכולנו. מוקירכם ומכבדכם – זלמן שז"ר". בספרו 'מהות זהות וזכות' מספר העיתונאי יונה כהן ז"ל, כי בשנת תשל"א, כאשר קומץ אנשי שמאל הפגינו נגד הקמת קרית-ארבע, הגיב על כך הנשיא שז"ר: "נחרדתי כאשר שמעתי צעירים יהודיים ציוניים האומרים: אסור להתיישב בחברון, כי בנפש האומה הוא. הרי זו העיר הראשונה בה הומלך דוד למלך ישראל. חברון היא אחותה הבכירה של ירושלים, ואילו הייתה קיימת אווירה ציונית אחרת מאשר היא כיום בארץ, היא הייתה יכולה להעמיד סכר בפני הלכי רוח כאלה".

בין שז"ר לכלב בן יפונה

קשר נוסף בין שז"ר לחברון מתבטא בכלב בן יפונה, מתריסר המרגלים ששלח משה רבנו לתור את ארץ כנען. כשהמרגלים הוציאו את דיבת הארץ והמסו את לב דור המדבר מלבוא לרשת את הארץ אשר נתן להם ה', היה זה כלב, היהודי העז, שחיזק את העם ואמר: "עלֹה נעלה וירשנו אתה, כי יכול נוכל לה!" (י"ג, ל'). במסכת סוטה נכתב על הפסוק "ויעלו בנגב ויבא עד חברון": "מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות והתפלל שינצל מעצת מרגלים...". מכאן ברור למה 45 שנה אח"כ, אחרי כיבוש הארץ בימי יהושע בן-נון, נפלה חברון בחלקו של כלב. באסופת שיריו של שז"ר 'לווית ניב', מופיע שיר מיוחד: 'אַיֶּכָּה כָּלֵב', בו מתרפק שז"ר על דמותו המופלאה. (שז"ר, אם לחפש קשר נוסף, נפטר בגיל 85, הגיל בו אומר כלב ליהושע בן-נון: "וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה. עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה, כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה, לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא", יהושע י"ד, ו'-י"א). לֹא רַבֵּנוּ מֹשֶׁה, לֹא הַכֹּהֵן אַהֲרֹן / רַק כָּלֵב שֶׁגָּעַר.../ הוּא שֶׁרָאָה לְפָנִים בְּחֶבְרוֹן / אֶת יְלִידֵי הָעֲנָק, וְלֹא זָע בּוֹ לֵבָב / וְגַם בִּהְיוֹתוֹ בְּעֵינָם וּבִהְיוֹתָם בְּעֵינָיו / רַק חָגָב, רַק חָגָב / הֶאֱמִין בְּכָל לֵב כִּי כֹּחֵנוּ הוּא רַב / וְלֹא נִסְעַר. אַךְ עַכְשָׁו / הוּא שֶׁנֶּחְרַד וְצָעַק וְזָעַם / וַיַּהַס הָעָם... / הוּא גָעַר כִּי זָכַר, שֶׁאָמְנָם וְאָכֵן / עָצוּם וְחָזָק הוּא הָעָם הַשָּׁכֵן / וְעָרִים לוֹ בְּצוּרוֹת וּגְדוֹלוֹת בִּמְאֹד / וְכָבֵד הַיְשִׁימוֹן וְעוֹד רַבּוֹת בּוֹ לִצְעֹד - - עַל כֵּן מְאֻיָּם הוּא הָרִיב, וּבְכִי הַמְּלִינִים / אָסוֹן בּוֹ, קָלוֹן בּוֹ, בַּחוּץ וּבִפְנִים / לָכֵן קָם כֹּה נִזְעָם, וְכָעַס וְכָעַס / עַד הֻשְׁלַךְ הַס... עַד כֹּל עַם הַמְּלִינִים, הַנָּבוֹךְ, הַמְּפֹרָר / נִדְהַם מֵחֶרְדַת זֶה הַקּוֹל שֶׁגָּעַר / נִדְהַם וְנָדַם. וּמֵאָז, בְּכָל עֵת בְּכִי עִוְעִים וּמְדָנִים / רִיב אַחִים בַּמַּחֲנֶה וְהֶסְתֵּר הַפָּנִים צוֹפֶה וְתוֹהֶה וְזוֹעֵק בִּי הַלֵּב: אַיֶּכָּה, כָּלֵב?!