1. שבועות לג ע"ב. וראה: רמב"ן, ויקרא ה, א; רבנו בחיי, שם; פנים יפות, שם.
2. ובלבד שאין מדובר בעדות שמיעה, אלא הנידון הוא אם נאמרו הדברים ששמע העד העיוור אם לאו, כגון אם הודה בעל הדין. ראה דוגמאות נוספות להלן, ליד ציון הערה 6, ובדברי השואל בשו"ת הר"י מיגאש, להלן, ליד ציון הערה 12.
3. תוספתא, שבועות (צוקרמאנדל) ג, ח.
4. רמב"ם, הלכות עדות, פרק ט, הלכה יב. וכן נפסק גם בשולחן ערוך, חו"מ, סימן לה, סעיף יב.
5. לכאורה, היה מקום להבין את דברי התוספתא שלא כדברי הרמב"ם. כפי שאמרנו בפתיחת דברינו, התורה מדברת באדם המסרב להעיד, ואף נשבע שאינו יודע עדות לחברו, שהוא עובר על האיסור "אם לא יגיד ונשא עונו". ניתן היה לומר שהתוספתא מחדשת שעיוור שאינו מעיד אינו עובר על לאו זה, אולם אם ירצה להעיד מקבלים את עדותו. מסתבר שהרמב"ם לא קיבל הסבר זה, מפני שהוא נסתר מהמשך התוספתא, "או ידע - להוציא את השוטה", וברור שלא הייתה התורה צריכה לומר שהשוטה אינו נענש כשאינו מוסר עדות, וברור שהתכוונה לומר שאסור לקבל את עדותו.
6. תשובות הגאונים (קורונל), סימן פג. אבל ראה י' מילר, מפתח לתשובות הגאונים, פרק ט, המבקר את רנ"נ קורונל וטוען שרוב התשובות שאסף אינן של גאונים. ואכן, לשון התשובה שונה מלשונם הרגילה של הגאונים. עם זאת, תשובה זו אינה מן התשובות שמילר מציין שמקורן אינו בדברי הגאונים.
7. לעניין זה ראה גם: אנציקלופדיה תלמודית, כרך יח, ערך טביעות קול (טביעות עינא דקלא), עמ' תקפב ואילך; א' שטינברג, "העיוור בהשקפת היהדות", תחומין ג (תשמ"ב), עמ' 186, עמ' 221; א' וולף, "זיהוי על-פי הקול", פרשת השבוע, תולדות, תשס"ד, גיליון מס' 146.
8. יד רמ"ה, סנהדרין סז ע"א, ד"ה פיסקא המסית. ופסק כמוהו קצות החושן, סימן פא, ס"ק יג. וראה גם שלטי הגיבורים, סנהדרין, פרק שלישי (ח ע"א בדפי הרי"ף), המביא את דברי הרמ"ה, ונראה שהוא מסכים עמו. הרמ"ה מביא ראיה לדבריו מדברי התלמוד בסנהדרין סז ע"א, המתאר כיצד מכמינים עדים לצותת לדבריו של המדיח לעבודת זרה, כדי שיהיה אפשר להפלילו: "מדליקין לו את הנר בבית הפנימי, ומושיבין לו עדים בבית החיצון, כדי שיהו הן רואין אותו ושומעין את קולו, והוא אינו רואה אותן". מדברים אלו משמע שהעדים חייבים לזהות את המדיח באמצעות חוש הראייה, ואין די בזיהויו על-פי הקול. אבל ראה שער משפט (להלן, הערה 9), שהוא מן הפוסקים החולקים על הרמ"ה, האומר בשם התלמוד הירושלמי שהעדים חייבים לראות את המדיח כדי לוודא שלא יברח וילך להסית אחרים. והשווה נתיבות המשפט, להלן, הערה 9.
9. ראה: אמרי בינה, חו"מ, הלכות עדות, סימן מז; רש"ש, סנהדרין סז ע"א, ד"ה רש"י ד"ה הן רואין; שער משפט, סימן לה, ס"ק ד; ברכי יוסף, חו"מ, סימן לה, אות ט; שו"ת שבות יעקב, חלק א, סימן ק; הרב ח"ד הלוי, "קבלת עדות על עסקה שנעשתה בטלפון", תחומין יב (תשנ"א), עמ' 300, בעמ' 301. וכן עולה גם מתשב"ץ, חלק ג, סימן ו. וכן נוקט גם נתיבות המשפט, סימן פא, ס"ק ז, אלא שעל-פי דברי התלמוד במסכת סנהדרין (לעיל, הערה 8), הוא מסייג קביעה זו לדיני ממונות, ולא לדיני נפשות, שבהם נדרשת הוכחה ברמה גבוהה יותר.
10. ראה חולין צו ע"א.
11. על ראיה זו משיבים החולקים, שענייני איסור והיתר שבהם השומע סומך על שמיעתו אינם ראיה לעדות המשמשת כהוכחה בעניינם של אחרים.
12. שו"ת הר"י מיגאש, סימן קמט.
13. לעניין זה, ראה גם א' הכהן, "על העיוורון ועל היחס לאנשים עם מוגבלות", פרשת השבוע, כי תבא, תשס"ו, גיליון מס' 264.
14. משנה, נידה ו, ד.
15. נידה מט ע"ב. וראה גם סנהדרין לד ע"ב.
16. ראה רמב"ם, לעיל, ליד ציון הערה 4.
17. סנהדרין לד ע"ב.
18. משנה, סנהדרין, פרק ד, משנה א.
19. סנהדרין לד ע"ב.
20. ראה: בית הבחירה למאירי, סנהדרין לד ע"ב, ד"ה סומא, בשם ראשוני הגאונים והתוספות; הגהות מיימוניות, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ט, אות ב. ונראה שהיא גם שיטת רש"י, סנהדרין לד ע"ב, ד"ה סתמא.
21. לפי דעה זו, רק רבי מאיר (לעיל, ליד ציון הערה 17), רואה זיקה בין כללי הכשרות להעיד לבין כללי הכשרות לדון, אך חכמים חולקים עליו וסוברים שאין זיקה בין הכשרות לדון לבין הכשרות להעיד. אומנם גם לפי הרי"ף (להלן, הערה 22), הפוסל עיוור בשתי עיניו מלדון, אין זיקה בין העניינים, ופסלותו של העיוור לדון יסודה בסיבות אחרות (כפי שנראה להלן). והשווה בעל המאור, סנהדרין, פרק רביעי (יג ע"א בדפי הרי"ף), ד"ה ההוא סמיא, הסבור שפסלותו של העיוור לדון נובעת מן ההשוואה לדיני העדות.
22. ראה: רבנו חננאל, סנהדרין לד ע"ב; רי"ף, סנהדרין, פרק שלישי (יג ע"א בדפי הרי"ף). רמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה ט (וראה הגהות מיימוניות, שם, אות ב, שהבין שהרמב"ם פוסק כשיטת רבי מאיר); בית הבחירה למאירי, סנהדרין לד ע"ב, ד"ה סומא. וזו גם דעת בעל המאור (להלן, הערה 21).
23. וראה רי"ף, סנהדרין, פרק שלישי (יג ע"א בדפי הרי"ף), שלדעתו, העובדה שאותו אדם היה סומא רק בעינו האחת מצוינת במפורש בתלמוד.
24. שולחן ערוך, חו"מ, סימן ז, סעיף ב.
25. סמ"ע, סימן ז, ס"ק ז.
26. ראה: נתיבות המשפט, סימן ז, ביאורים, ס"ק ב; אורים ותומים, סימן ז, תומים, ס"ק ב; פתחי תשובה, חו"מ, סימן ז, ס"ק ב.
27. שו"ת כנסת יחזקאל, סימן פ (הובא בפתחי תשובה, חו"מ, סימן ז, ס"ק ב).
28. השאלה משובשת במקצת, והבאנו את הדברים לאחר תיקונים קלים.
ד"ה ועתה נכריע.
29. כנסת יחזקאל מחדש שהפוסקים הפוסלים עיוור לשפוט חלוקים ביניהם בהיקף פסלותו של העיוור, כך שלמעשה יש שלוש שיטות ראשונים בדבר (והוא מכריע כמו שהבאנו בגוף הטקסט): מחד-גיסא, שיטת הרמב"ם, ולפיה פסלותו של העיוור היא מוחלטת, ואינו כשיר לשפוט אף בשלב ההכרעה; מאידך-גיסא, שיטת התוספות (לעיל, הערה 20), ולפיה העיוור כשיר לשפוט; ובתווך, שיטת הרי"ף, ולפיה העיוור פסול מלשפוט בשלב הראיות, אבל כשר לשפוט בשלב ההכרעה. כאמור, בעל-כנסת יחזקאל מכריע כשיטת הרי"ף.
30. בש"א (מחוזי, ת"א) 023342/04 עמידר - חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי זוהר, פורסם בתקדין (2005).
31. שם, פסקה 15 לפסק דינה של השופטת משל.
32. להקלת הקריאה הבאנו את הדברים בתרגום חופשי.
33. למרבה הצער, גם בנידון שהובא לפניו וגם בשאלה העקרונית אם העיוור כשר לשפוט, לא נזקק בית המשפט המחוזי לדעת המשפט העברי, בניגוד לחוק יסודות המשפט, התש"מ-1980.
34.ראוי לציין שהבדלי תפיסה אלו בין הגישה היהודית לבין הגישה היוונית מתבטאים גם ביחס לנביא. בעוד שבתנ"ך הנביא מכונה "רואה" (שמ"א ט, ט), במיתולוגיה היוונית נפוצה דמות הנביא העיוור. ובעוד בישראל הראייה החודרת מקנה לנביא יכולת לדעת את מה שנסתר מאחרים, הנביא העיוור ביוון, שאינו מתפתה למראה עיניו, הוא המסוגל להבין אל נכון את המתרחש סביבו ולהבחין בין האמת לבין השקר.
35. באופן דומה, השפה העברית מדגישה את הקשר בין ההתבוננות לתבונה: האדם מתבונן, וכתוצאה מכך הוא מבין; האדם מסתכל, וכתוצאה מכך הוא משכיל. ראה א' קור, יופי של עברית, תל אביב תשמ"ו, עמ' 46. לעומת זאת, הפילוסוף היווני אפלטון גורס שהאדם אינו יכול לסמוך על חושיו כדי לתפוס את העולם כפי שהוא באמת, ושהוא יכול להגיע אל האמת רק בשכלו.