כל אחד בישראל רוצה שתהיה לו דירה בבעלותו. ואם לא אחת אז שתיים ואם לא שתיים אז יותר. רק כך, בשיטת הבעלות המלאה על הנכס, יוכל רוכש הדירה למתג את עצמו בתואר המבוקש מאוד - "בעל הבית". הצרה היא שבגלל עלויות הדיור המופקעות וההיצע המוגבל, משמעות הבעלות היא שהרוכש הפוטנציאלי, המשתייך ברובו לדור הצעיר, ייאלץ לשעבד את עצמו למשכנתה צמודת-חיים וכמעט אף פעם לא יוכל להרשות לעצמו ליהנות מחייו, כי פשוט לעולם לא יעמוד לרשותו מספיק כסף.
מצוקת הדיור אינה רק תופעה כלכלית. יש לה משמעות פסיכולוגית-חברתית עמוקה, המשפיעה לרעה על תחושת ההזדהות של האזרחים עם המדינה. והזדהות דרושה שכזו הולכת ומצטמקת. סקרים שערך המוסד לביטוח לאומי, מצביעים על כך שבשנים האחרונות חלה ירידה משמעותית בשיעור הבעלות על דירה בקרב משפחות צעירות, ובמקביל - בגלל המחסור באופציית דיור סבירה אחרת - חלה עלייה חסרת הצדקה כלכלית בהוצאה על שכירות בקרב משפחות צעירות.
האמת העגומה היא שקיימת אופציה אחרת, זמינה וזולה יחסית, שבעולם הגדול נקראת "שוק הדיור להשכרה", אך למרבה הצער ממשלת ישראל אינה עושה דבר כדי שניתן יהיה לממש אותה בתנאים סבירים, בעיקר עבור הדור הצעיר ואלה שאין להם מקורות מימון נאותים. לעניין זה ארה"ב יכולה להיות דוגמה מצוינת הניתנת להפעלה תוך זמן קצר יחסית.
כדי לחסוך מן הממשלה את הצורך לטרוח ולהשקיע אמצעים וזמן שכנראה אין לה, או פשוט אינה יודעת כיצד לנצל אותם כראוי, אני מציג כאן את הנוסח שלדעתי מתאים לישראל.
הנחת היסוד של התוכנית אומרת כך: אין הכרח שהאזרח המחפש דיור יתגורר במרכז הארץ ובמרחק "קפיצה" ממקום עבודתו. בארה"ב כאשר נוסעים לעבודה שעה ויותר - זה נחשב זמן סביר. וכידוע, ככל שמתרחקים מהמרכז צונח מחיר השכירות.
הנחה שניה קובעת כי אסור שהדייר-השוכר יהיה שבוי בגחמותיו רודפות הבצע של בעל הדירה המושכרת, המעלה את מחיר השכירות כל אימת ש"מתחשק" לו. בעניין הזה יכולה המדינה לקבוע חוקים ברורים של "לא" ו"כן". למשל: בעלים של דיור המבקש להעלות את דמי השכירות יהיה חייב להגיש בקשה לרשות המתאימה ולקבל את אישורה. מי שיעלה מחיר ללא אישור - ייקנס בחומרה. לעומת זה אם יחליט מישהו להוריד את מחיר השכירות, הוא יקבל תמריץ כלכלי, כמו הורדת נטל המס על פרויקטים נדל"ניים אחרים שבבעלותו. המדינה גם תהיה זו שקובעת בדיוק איזה תשלומי לוואי - כמו ארנונה, מיסים עירוניים, ריהוט הדירה והכלים החשמליים - יוטלו על השוכר ואילו על המשכיר.
זה ועוד. המדינה תתמרץ בנייה להשכרה בהעמדת מקורות מימון לרשותם של יזמים שיעסקו בנושא, ובתנאים שיהיו נוחים יותר מאלה הנהוגים במערכת הפיננסית. כל ההוצאות - היטלים ומסים - הכרוכות במימון וברכישה, יהיו פטורות ממס או שפשוט יבוטלו. במקביל: המדינה תעמיד לרשות יזמי הדיור להשכרה קרקעות בחכירה שמחיר השימוש בהן ייקבע על-פי ריחוקן מהמרכז. ככל שיגדל המרחק כך יקטן התשלום. אין הכרח שכול מחפשי הדיור בשכירות יתגוררו בתל אביב או בסמוך לה.
ברור כי כדי שתוכנית זו תתממש חייבת המדינה להפעיל רשת תחבורה יעילה וזמינה במחירים סבירים. ואת זה המדינה כבר עושה בלאו הכי. דוגמה טובה בהקשר זה היא מסילת הברזל לירושלים. אם אמנם, כמובטח, ניתן יהיה להגיע מירושלים לתל אביב בחצי שעה, הרי לתחנות הביניים אפשר יהיה להגיע בפחות זמן. וברור לחלוטין כי כאשר היצע הדירות בפריפריה יגדל ועלויות השכירות יהיו "נורמליות", סביר להניח שיצטמצמו משמעותית מחירי הדיור - ברכישה או בשכירות - באזור המרכז.
לממשלה הזו יש שרים לא מעטים שניתן להגדירם כ"שרים של לא כלום". אם ראש הממשלה ימנה שר שיהיה אחראי מטעם הממשלה על מימוש הפרויקט, ואף יזדרז להכין את כל הליכי החקיקה הנדרשים, ברור כי ציבור הנזקקים לדיור יבין, כי סוף-סוף הממשלה מתחילה לעשות מעשה ודואגת לו ולמשפחתו. מעשה מן הסוג הזה יצמצם עד מאוד גם את תחושת הרצון של הדור הצעיר לנטוש ולהגר למדינות הים שבהן לא רק ה"מילקי" זול יותר.
הפעלת תוכנית כזו דורשת הסברה נרחבת, מקדימה ומקבילה, כדי שיבין הציבור את הערך החיובי הרב המוצע לו. אך למרות ההיגיון והצורך הדחוף בהפעלת תוכנית דיור להשכרה מן הסוג הזה, יש ספק רב אם יש כיום בממשלה מי שמסוגל ליטול על עצמו את המשימה בעדיפות עליונה.
עם זאת כניעה למצב המייאש הקיים איננה יכולה להיות אופציה. ומי יודע אולי יתמזל מזלם של אזרחי ישראל הזקוקים לדיור, ולקראת הבחירות המוקדמות העומדות בשער, יקום יזם עצמאי, או אפילו פוליטי, יניף את דגל מרד מצוקת הדיור ואת פתרונה האפשרי, ויזכה בכול הקופה.