בעוד פחות משלושה שבועות תציין ישראל את יום השנה להירצחו של ראש הממשלה
יצחק רבין ז"ל. כמקובל, נשמע רבים המעלים על נס את "מורשת רבין", וכרגיל, המורשת תותאם לאג'נדה הפוליטית של הדובר. לכן, ספק רב אם אמירתו הנוקבת של רבין שכינה את היורדים "נפולת של נמושות", תוזכר בצורה כלשהי, אם בכלל.
דווקא אלה שירבו להדגיש את נושא השלום - שבדיעבד הפך למטיב המרכזי במה שמוגדר כמורשת רבין - יהיו הראשונים להצניע את המשפט המפורסם הזה של רבין. מפני שאם כאשר הושמע (בשנת 1976 בראיון עתונאי), הוא נתקבל כביטוי לגיטימי ששיקף קונצנזוס בחברה הישראלית (גם אם נוסח בברוטאליות אופיינית למי שלא תמיד התאפיין בלשון דיפלומטית), היום הוא כבר סופג ביקורות ברוח הזמן: "הוא יותר מדי פטריוטי, ר"ל", "לאומנות שלא במקומה".
היום כבר מנסרות בחלל האוויר (התקשורתי בעיקר), זמירות חדשות. דיבורים על הציונות מודבקים מיד למיצחם של חוטאים לסוגיהם:
מתנחלים-משיחיים, ימנים לאומנים-דתיים, פאשיסטים. היום, העיניים צופות ברלינה, לשם נקרא הנוער להעפיל בהמוניו.
רק סימלי הדבר שדווקא בכיכר שבעקבות רצח רבין שינתה את שמה מכיכר מלכי ישראל לכיכר רבין, עמד אפילו להתקיים ביום שלישי בערב כנס מוזר שבו הובטח למשתתפיו לקבל את מלוא המידע שיאפשר להם לממש את חלום הדורות: מילקי לכל פועל עברי!
משום מה, אחרי כל הבאז הנרחב בתקשורת, מסע התעמולה שניהל ערוץ 10 לטובת כל העולים ברלינה, נותרה הכיכר שוממה. אתר החדשות המקוון ynet שהכין מן הסתם את הכותרת המתאימה "רבבות קראו בכיכר: ביבי, אתה אשם!", נאלץ לגנוז את תוכניותיו. היזמים המסתוריים ייאלצו להכין גימיק חדש כדי להפיח רוח בקמפיין הדועך.
אגב, לפי אומדן שערך בשנת 2005 הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (
OECD), מספר המשכילים היורדים מישראל הוערכה ב-5.3 איש לכל אלף תושבים משכילים - נתון שדירג את ישראל בשליש התחתון מקרב 103 המדינות שדגם ה- OECD.
מחאה - מדוע
ל"מחאת המילקי" - כפי שכונתה - יש שני הסברים. הראשון, ישראלים צעירים נאלצים לנטוש את ארצם בגלל יוקר המחיה המאמיר. מישהו שתל במוחם את ההכרה כי ברלין הקוסמופוליטית, מצפה להם עם חבילה מפתה: חיי תרבות תוססים + מחירי מזון זולים. מעט מאוד טרחו ובדקו אם גם תנאי הדיור שם זולים, שלא לדבר על התסיסה הרוחשת מצד הברלינאים עצמם, שמתחילים לגלות עצבנות טבעית נוכח גלי המהגרים שמציפים את עירם.
ההסבר השני לעידוד העלייה לברלין, בא מכיוון אחר לגמרי. הציג אותו ביום שני מאמר המערכת בהארץ, הבטאון הפלשתיני בשפה העברית, שחשף בדיוק מי ולמה מעוניין השמאל הפרו-פלשתיני לעודד הגירת ישראלים ממדינת ישראל.
"המחאה משקפת את כמיהתו של דור צעיר לצורת חיים שהולכת ונעשית בלתי אפשרית בישראל הלאומנית-דתית" - פסק הארץ בהצהרת כוונות פוליטית זו, שלא יכולה להיות שקופה ממנה. בהמשך פירט העיתון את כל חטאיה של ממשלת ישראל, הכל בדיוק לפי מצע מרצ:
"כאשר ראש הממשלה אינו מציע חזון מדיני כלשהו (
"חזון מדיני", לפי הקודים השמאלניים: תוכנית ממשית לנסיגת ישראל מכל השטחים, חלוקת ירושלים ושיבת הפליטים, בשלב ראשון), או תוכנית לשיפור איכות החיים בישראל, אלא רק צרור תרחישים קטסטרופליים של השמדת העם היהודי (
לפי השקפת השמאל: אירן כלל אינה מעוניינת להשמיד את ישראל, אלא שואפת להמשיך במדיניותו של כורש ולחזק את הברית בין שתי המדינות), כאשר מיטב משאבי המדינה מנותבים לטיפוח ההתנחלויות בשטחים הכבושים במקום להשקעות ברווחת אזרחי ישראל (
כבר 60 שנה אנו מנסים להסית את תושבי עיירות הפיתוח, מחוסרי הדיור ומעמד הביניים המתרסק נגד ציבור המתנחלים הפראזיטים ופורעי החוק), כאשר שלטון החוק נמצא תחת מתקפה בלתי פוסקת, חירויות הפרט מאויימות שוב ושוב (
אלפי תומכי שמאל כלואים בלא משפט במחנות מעצר סודיים בנגב), והכנסת מוצפת בהצעות חוק אנטי דמוקרטיות (
כל הצעת חוק המועלית בניגוד לדעתם של סיעת מרצ ושותפיה הסיעות הערביות, היא מעצם טבעה בלתי דמוקרטית בעליל) - צעירים משכילים בעל קשר לעולם המערבי לא מוצאים סיבה הגיונית לחיות כאן" (
שימו לב לניסוח האקרובטי, שנועד להסוות את הגישה הגזענית האופיינית לשמאל מאז עידן הצ'חצ'חים: "צעירים משכילים בעלי קשר לעולם המערבי"...).
המסקנה המתבקשת במאמר המערכת של הארץ: מכיוון ש"הימין הפך את ישראל למקום חסר תקווה... יש לבוא עימו חשבון ולא עם העוזבים לברלין".
סליחה רבותי אבירי הדמוקרטיה. ככל שידוע לנו, חשבון עם שלטון נורא כזה כפי שתיארתם כרגע, עושים רק במקום אחד: לא ליד שער ברנדנבורג אלא רק בקלפי. אם כטענתם, חלק גדול מהציבור אינו מוכן להשלים עם ממשלה דורסנית כזו (שגם מתעמרת בעם אחר, לא שכחנו את אקיבוש), אפשר תמיד להחליף אותה בממשלה נאורה, שתאמץ הסכם שלום ניצחי בין הפלשתינים ומדינת כל אזרחיה. למה להגר לברלין?
ערביי ארץ ישראל (לפני שאימצו את הכינוי "פלשתינים"), נהגו לזעוק במהלך מאורעות הדמים שחוללו "אל-חוכומה מענא! ("הממשלה עמנו", בהתכוונם למדיניותה האוהדת של ממשלת המנדט). היום תוכלו לעדכן את הקריאות הללו: "התקשורת עמנו, האמנים עמנו, כל הארגונים לזכויות האדם עמנו, האו"ם עמנו, אונר"א, שוודיה גם, בריטניה בדרך".
אבל אולי מה שבאמת מדאיג אתכם, וזו הסיבה האמיתית ליאוש ולתיסכול שלכם שאינו חדש אבל רק התגבר לאחרונה הם הנתונים הנחשפים בכל הסקרים לבדיקת עמדות הציבור (אותו ציבור שאתם כביכול מייצגים), ולפיו כ-80 אחוז מאזרחי ישראל מרוצים מחייהם בארץ, ומה שעוד יותר חמור בעיניכם: התזוזה הטקטונית של המצביעים ימינה, שהחלה אחרי כשלון שיחות קמפ דייוויד ב-2000 בין ברק לערפאת, נמשכת ואף מתחזקת.
קריאות לעידוד ירידת ישראלים מהארץ אינם תופעה חדשה. במחצית הראשונה של של המאה הקודמת, הן היו חלק בלתי נפרד ממדיניותה של פק"פ (רה"ת ביידיש של "המפלגה הקומוניסטית של פלשתינה").
פק"פ גילתה שינאה תהומית למפעל הציוני ועודדה בכל צורה הגירת יהודים ממנה, כדי למנוע היווצרות רוב יהודי שיסכן את הערבים. היום החלום הוא ברלין. במאה הקודמת שרה פק"פ שירי הלל לבירוביג'אן.
יורשיה האידיאולוגיים של פק"פ בימינו, שרובם מכונסים תחת מטריית השמאל הקיצוני לגווניו השונים, הם המיואשים האמיתיים של שנת 2014.