שכחו פרט קטן

כאשר החלה מפלצת דאעש להרים את ראשה (ולהוריד כמה ראשים אחרים), תקפו הרפובליקנים את ברק אובמה על כך שהחליט להוציא את הצבא האמריקני מעירק. בתגובה טענו תומכיו של הנשיא, שהיה זה ג'ורג' בוש שקבע בסוף 2008 מתי ייסוגו החיילים האמריקנים. כתבה מעולה של התוכנית "פרונטליין", ששודרה בערוץ הראשון (11.10.14), הצביעה על כך שהצד של אובמה שכח פרט קטן: ההסכם עליו חתם בוש קבע שכוחות ארה"ב יישארו בעירק עוד שלוש שנים; הוא לא קבע שהם ייצאו בתום תקופה זו. וזהו כמובן כל ההבדל שבעולם, כי היה אפשר להאריך את תוקפו של ההסכם ואת שהות הכוחות. היה זה אובמה, שחודש בלבד לאחר השבעתו – ובניגוד גמור לדעתו של הדרג המקצועי – הכריז שהכוחות האמריקניים ייסוגו בסוף 2011. בכך הוא נתן דחיפה עצומה לגורמים האנטי-אמריקניים מחד-גיסא, ואפשר מאידך-גיסא לראש הממשלה דאז, נורי אל-מליכי, לרדוף בצורה גסה את הסונים – מה שהוביל במישרין להקמת דאעש. נכון שלממשל בוש היו הרבה טעויות בעירק, אבל לקראת תום כהונתו המצב היה טוב בהרבה – עד שבא אובמה והתחיל את פשיטת הרגל של ארה"ב.

קראתי כמה כתבות לקראת בחירת הרבנים הראשיים של ירושלים, האמורה להתקיים בשבוע הבא. כולן עסקו בצד הפוליטי-מגזרי: מי ציוני ומי חרדי, מי האיש של אריה דרעי ומי האיש של אלי ישי, במי תומך ניר ברקת ולמי הוא מתנגד, מה רוצה הבית היהודי ומה אומרות הסיעות החרדיות. פרט אחד קטן לא מצאתי שם: מי ראוי לתפקיד מצד גדלותו בתורה ויכולתו המנהיגותית. לנוכח העובדה שהרב הראשי לירושלים הוא גם ראש אבות בתי הדין בעיר, ציפיתי שמישהו יבדוק האם המועמדים עונים על דרישות המינימום של הרמב"ם מדיינים: "אנשים חכמים ונבונים, מופלאין בחוכמת התורה, בעלי דעה מרובה ויודעים קצת משאר החוכמות... וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה, בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש ושיהיו יודעין ברוב הלשונות". על זה לא מדברים, ואפילו לא על התכונות הנדרשות מדיין בבית הדין הנמוך ביותר: "צריך שיהיה בכל אחד מהם שבעה דברים, ואלו הן: חוכמה ויראה וענווה ושנאת ממון ואהבת האמת ואהבת הבריות להם ובעלי שם טוב". ככה זה כאשר בחירת רבנים – ראשיים, עירוניים ואפילו שכונתיים – היא עניין של פוליטיקה ולא של דת.

האדם העומד מאחורי הדיבורים על ירידה מהארץ בשל יוקר המחיה ("המילקי בברלין יותר זול אז אני עובר לשם"), מקפיד לשמור על אנונימיות. השבוע התפרסמו תמיהות על מניעיו, לנוכח סטאטוסים שפרסם בפייסבוק: האם יש לו קשר לבית ספר גרמני ללימוד שפות, שבשבחיו דיבר? ואולי הוא קשור להשכרת דירות בברלין, ששתיים מהן הציע ברשת? במילים אחרות: האם האיש מעלים מאיתנו פרט קטן, בדמות אינטרסים מסחריים ציניים העומדים מאחורי המחאה החברתית-לכאורה שהוא מנסה לעורר? כל עוד האיש לא ייחשף וניתן יהיה לדעת מהם מניעיו, ראוי להתייחס אליו – לצד הבוז הבסיסי – כאל תחמן נכלולי, ולא יותר מזה.

בשבוע שעבר פרסם דן אדליסט במעריב-סופהשבוע מאמר שטנה, על גבול האנטישמיות, נגד מה שכינה "ההשתלטות הזוחלת של רבני המתנחלים" על המדינה בכלל ועל צה"ל בפרט. היו שם מאות רבות של מילים, ורק פרט קטן אחד שכח אדליסט: הוכחות. אין לו אפילו דוגמה אחת של חייל אחד שבמקרה אחד קיים הוראה של רב אחד במקום את זו של מפקדו. אין לו אפילו דוגמה אחת של קצין אחד שהלך לרב אחד וביקש הנחיה אחת מול פקודה שקיבל. אפילו בהינתקות - נקודת השפל ביחסי הימין וצה"ל - לא ידוע לי על מקרה אחד של סירוב פקודה מנימוקים אידיאולוגיים (אגב: אני עדיין מחכה שיראו לי רב אחד שהוציא דין רודף ליצחק רבין). אדליסט לא יכול לטעון שזהו חופש הביטוי שלו. תנאי בסיסי לחופש ביטוי הוא אמת עובדתית. אי-אפשר, למשל, לבנות מאמר שלם על הטענה שכל ערביי ישראל תומכים בחמאס - כי זה פשוט לא נכון. אבל נגד דתיים ומתנחלים כנראה מותר לומר הכל, וכמו שאומרים באנגלית: Don't confuse me with facts.

ערוץ הספורט שכר פרשן כדורסל: ארז אדלשטיין. לכאורה – בחירה מעולה. אדלשטיין הוא מאמן ותיק, בעל ידע עצום, רהוט ומקורי. תענוג לשמוע אותו. אבל יש פרט בעייתי קטן אחד: הוא מאמן הנבחרת. וזה כמובן מעמיד אותו בניגוד עניינים כמעט בכל מילה שיגיד. למשל: ביום ראשון ימתח אדלשטיין ביקורת פומבית על שחקן, וביום רביעי יפגוש אותו באימון הנבחרת; איך הם יסתדרו? אדלשטיין יזמן שחקן לנבחרת, ויומיים אחר כך הוא יפגין משחק איום ונורא במדי קבוצתו; מה הוא יגיד עליו? או להפך: אדלשטיין לא יזמן שחקן, ואחרי שבוע הוא יתן תצוגה מדהימה; איך אדלשטיין יתייחס לכך? במחשבה שנייה, אולי צופי ערוץ הספורט לא יתרגשו מזה. הרי בכדורגל הם מקבלים פרשנות מפיו של סוכן השחקנים אבי נמני, שמדבר בלי שום בעיות הן על השחקנים שהוא מייצג והן על אלו שמתחרים בשחקנים שהוא מייצג. אז אני כנראה מחפש את היושרה במקום הלא-נכון.

חלון חדר העבודה שלי משקיף על רחוב בלוך בתל אביב, בו יש מסלולי אופניים משני צידי הכביש. זה לא מונע מרוכבי אופניים להמשיך ולדהור על המדרכות, בערך במחצית מן הפעמים בהן אני מביט החוצה. ושיהיה ברור: זה חל על אופניים רגילים ועל אופניים חשמליים כאחד. התקנות החדשות בנוגע לאופניים חשמליים, שנכנסו לתוקף ב-1.9.14 אחרי שלוש שנות עמל בכנסת, קובעות שאסור להם לנסוע על המדרכות. אבל חברי הכנסת שכחו פרט קטן: אין אכיפה. תגידו לי מתי לאחרונה ראיתם שוטר/פקח דורש מרוכב אופניים לרדת מהמדרכה, שם אסור לו לנסוע. חוץ מזה, נניח שהיו שוטרים/פקחים; הם ירדפו אחרי אופניים שמהירותם יכולה להגיע ל-25 קמ"ש? זה לא מעשי ורק מגביר את הסיכון. ולנוכח העובדה שאופניים אלו פטורים מרישיון וביטוח, אין סיכוי שבמקרה שהם יפגעו בהולך רגל, הרוכב יעצור כדי לעזור ולשאת באחריות. כל עוד אין אכיפה וכל עוד הישראלי הממוצע הוא פורע חוק, האפשרות היחידה היא לאסור לחלוטין את השימוש באופניים חשמליים, כי הסכנה עולה פי כמה על התועלת. זו רק שאלה של זמן עד שהילד הראשון יידרס למוות על מדרכה. אז כמובן יהיה מאוחר מדי.