עוולת הרשלנות עוסקת בשמירה על סטנדרט התנהגות סביר. בפשטות, כשאדם או גוף נוהג באופן בלתי סביר וכתוצאה מכך נגרם נזק לזולת, מדובר ברשלנות. אלא ש"התנהגות סבירה" היא מונח עמום שנתון לפרשנות, ומכאן הקושי שבתביעות רשלנות לא מעטות.
בנוסף, בית המשפט בוחן בדיעבד, בחינת חוכמה לאחר מעשה, כיצד היה אמור אדם לפעול בנסיבות אירוע שהתרחש לפני זמן רב. השופט שם עצמו בנעלי הנפשות הפועלות, רואה עצמו כ"אדם הסביר" ושואל: לו היה הוא במקומם, כיצד היה נוהג?
ניסיון החיים והפסיקה מלמדים על מקרים רבים שבהם ההתרשלות ברורה וזועקת לשמים. אך לפעמים בתי המשפט נדרשים לאירועים מורכבים והשופטים, שרחמיהם נכמרים על הנפגעים ושנוטים לטובתם, נאלצים לעשות אקרובטיקה של ממש בדרך ההנמקה של פסקי דינם ולהחיל על הנתבעים בדיעבד סטנדרט התנהגות גבוה, שאינו בהכרח מוצדק.
נפילה במתנ"ס מקרה שנדון באחרונה בבית המשפט ממחיש היטב את הבעיה. תלמידת חטיבת ביניים בת 14 יצאה עם כיתתה לשיעור התעמלות באולם הספורט במתנ"ס שביישוב מגוריה. התלמידה טיפסה על היציע הממוקם בצד מגרש הכדורסל, נפלה מגובה היציע על הרצפה, נפצעה באופן קשה ונותרה נכה. הילדה נפלה למרות שבמקום הותקן מעקה שאמור היה למנוע אירועים כאלה.
התלמידה הגישה תביעה נגד משרד החינוך והמועצה המקומית בדרישה לפיצוי בגין הנזקים הקשים שנגרמו לה. הילדה טענה, כי נפלה בגלל רשלנות הנתבעים, שלשיטתה הפרו את חובתם לדאוג לביטחונה ולשלומה כתלמידת בית ספר ואת חובתם לפקח על מעשי התלמידים במהלך הלימודים. בתביעה נטען, שהמורה שהגיע עם כיתת התלמידים למתנ"ס השאיר את קבוצת הבנות בלא פיקוח והשגחה. עוד נטען שהמועצה המקומית, בעלת המתנ"ס, נושאת באחריות לתאונה, משום שהפרה את חובתה לשמור על בטיחות אולם הספורט, שכן המעקה שהותקן ביציע לא עמד בדרישות התקן.
משרד החינוך והמועצה המקומית כפרו בחבותם. משרד החינוך טען, כי בניגוד לגרסת התלמידה - המורה נכח באולם הספורט בעת התאונה. משרד החינוך ניסה להטיל את האחריות על הילדה עצמה וטען שהייתה פזיזה ובלתי אחראית בהתנהגותה ושהנפילה נגרמה באשמתה. המועצה המקומית טענה שהמתנ"ס נבנה בהתאם לתקן.
המורה לא נכח בית המשפט קיבל (22.9.14) את התביעה, תוך שהוא מותח ביקורת קשה על משרד החינוך והמועצה המקומית. השופט אלדד נבו העדיף את גרסת התלמידה לפיה המורה לא נכח באולם הספורט בעת התאונה, ושלמרות מודעותו לסכנה שבעלייה ליציע ללא השגחה - הוא לא הזהיר את התלמידות ולא מנע את עלייתן לשם, שבסופו של דבר הובילה לנפילה.
בית המשפט חזר על ההלכה, לפיה חובת הפיקוח וההשגחה על התלמידים בזמן שהותם במסגרת בית הספר כמוה כשל הורה. אומנם אין מדובר בחובה מוחלטת והיקפה תלוי-נסיבות, אולם במקרה זה, שעה שהמורה השאיר את קבוצת הבנות לבדן בזמן התאונה - הוא הפר את חובת הזהירות ובכך התרשל, נקבע בפסק הדין.
עוד נקבע שחלק בלתי נפרד מהחובה להשגיח על שלומם של תלמידים הוא החובה לשמור על סביבה בטיחותית. אומנם כשהוקם אולם הספורט נבנה המעקה בהתאם לתקנים הרלוונטיים במועד הבנייה, אך נכון למועד האירוע התקנים השתנו. אילו המעקה היה נבנה לפי השיטה העדכנית, הילדה לא הייתה מסוגלת לטפס עליו. אלא שמשרד החינוך והמועצה המקומית לא דאגו להתאים את המעקה לתקן העדכני.
בית המשפט ראה בכך רשלנות: "המשמעות האופרטיבית של חובה זו היא כי על מבנה ומתקני בית הספר ויתר המקומות בהם מתבצעת פעילות התלמידים להיות בנויים בצורה בטיחותית על-פי תקני הבטיחות המעודכנים. תקני הבטיחות משתנים ומשתכללים כל העת, כאשר מבנה או מתקן אשר היה נחשב תקין ובטיחותי לפני שנים רבות בעת שנבנה, אינו נחשב ככזה לאחר שינוי התקן החל עליו. מוסד חינוכי אשר אינו דואג להתאמת מתקניו לתקנים המעודכנים - הרי הוא מתרשל כלפי תלמידיו".
המועצה המקומית לא תיקנה את המעקה לאחר שינוי התקן והותירה אותו במצב המקורי, לפי התקן הישן - שלדעת בית המשפט לא היה בטיחותי. עם זאת, בית המשפט קבע, כי רשלנות משרד החינוך (המורה) הייתה במקרה זה גדולה בהרבה מרשלנות המועצה. השניים חויבו לשלם לתלמידה 1.7 מיליון שקל, כאשר משרד החינוך ישא ב-80% מהסכום והמועצה המקומית ביתרתו.
לדעתנו, קביעת בית המשפט לפיה אי-התאמה של מבנים שנבנו לפי תקנים ישנים לתקנים עדכניים היא רשלנות - אינה מובנת מאליה. במקרה זה היה מדובר במעקה בטיחות בניתן לתיקון באמצעים זולים יחסית, והנתבעים היו רשויות המדינה הנתפסות כבעלות "כיס עמוק". שאלה מורכבת יותר היא כאשר, לדוגמה, משתנה תקן בבניית יסודות או גג של מבנה: האם גם אז מחויב הבעלים או האחראי להפעלתו לפעול להריסתו ולבנייה מחדש? האם בית המשפט היה קובע קביעה זהה גם אילו היה מדובר בבעלי נכס פרטי? איננו בטוחים.
