בלב גן העדן הנהדר, מוקף בוסתני עצים נחמדים למראה, ברוכי פירות טובים למאכל, מגינים מפני הרוחות שנושבות גם בְּעֵ֖דֶן מִקֶּ֑דֶם, מצילים מפני החמה הקופחת למן היום בו נבראה, עמד עץ הדעת טוב ורע, עץ הייסורים של הבחירה. הוא נברא עם האדם. הוא קדם לחטא.
כמו שהציווי"... מִכֹּ֥ל עֵֽץ-הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל.."( בראשית ב', ט"ז) קדם לחטא, וכמו שהאיסור " וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ..." (שם) קדם לחטא. אילולי קדם, אי-אפשר היה לצוות טוב ואי-אפשר היה לאסור רע. כל התענוגות העילאים, כל אחוזות ההנאה המופלאה המשוחררת מכל דאגה לא יכלו להעלים מן האדם באשר הוא אדם שנברא בצלם את הייסורים של הדילמה, של הבחירה בין הטוב לבין הרע.
הפרי היה אסור בטרם יאכלו ממנו. הנחש פיתה, לפני שנכנעו לו. הוא היה שם בגן בו הניח האלוהים את בחירו לעובדו ולשומרו, ארסי וממית, לפני שאדם האיש וחוה אשתו גורשו ממנו.
באותה ערוגה, באמצע הגן, עמד גם עץ החיים. מותר היה לאכול מפריו, "...כי הוא בכלל מכל עץ הגן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל" ( רד"ק, שם). רק "... וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ". הבחירה בין הטוב והרע היא מצווה. ההנאה מפריה של הבחירה היא איסור. לבחור בטוב לא מפני שהוא טוב אלא מפני שאפשר להפיק ממנו טובת הנאה, בממון, או בקניין שם טוב לשם
כבוד, או לשם מעמד ושררה, מפני שהוא פרי - פרי זה לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ. הוא ט֣וֹב וָרָ֔ע, לא טוב או רע, אלא כפי פשוטו הבהיר של הכתוב, ט֣וֹב וָרָ֔ע, טוב שיש בו רע. אסור.
זה יכול להועיל לחברה. זה יכול להיות פילנתרופיה מניבה ברכה למיעוטי יכולת, לקשי יום, לחלכאים ולנדכאים, לרווחת חולים, לקידום המדע, לתמיכה בתלמידי חכמים, להנגשת האומנויות לעם, אבל לעשות טוב כדי לאכול ממנו להנאת עושהו - הוא טוב שיש בו רע. הבחירה צריכה להיות מלווה בדעת, באבחנה אם הטוב הוא לשם הטוב המטיב עם הזולת כשלעצמו, או אם ההטבה עם הזולת היא לשם השגת טובה למיטיב, או אפילו אם טובה זו שהוא מביא על העולם אינה מכשירה רעה אחרת בו הוא מקפח את העולם. טוב ורע. אסור.
גם בבחירה ברע האסור צריכים דעת. רע שמניב פרי, שגורם להנאה, שמעשיר בקיצורי דרך, שמענג בדילוגים, שאינו משגיח בעץ החיים הצומח סמוך וממית בוודאי אגב גרימת תענוג מאלחש חולף המקיז דמים עם היקיצה, הוא אסור יותר מן הרע האסור. פריו מורעל במנה יתרה של הרעל הנמצא ברע עצמו. "מ֥וֹת תָּמֽוּת" כתוב, שתי מיתות, מיתה טבעית, שהייתה קיימת גם לולא חטא האדם, שהייתה באה על כל הילודים גם בגן עדן, מיתה שהיא סוף כל אדם באשר הוא שם, ומיתה קרויה, מיתה שהאדם מביא על עצמו בטרם יגיע יומו, מיתה שכולה בעוון נגיסה בפרי של עץ הדעת טוב ורע.
גם מחוץ לגן העדן, בחיים שיש בו שדות חיטה ושדות קרב, בוסתני פרי מותר,ובוסתני פרי אסור,עץ הדעת טוב ורע, עץ הבחירה, העושה את האדם לאדם, גדל לו סמוך לעץ החיים. אם יש בו דעת באדם - הוא מתבונן בעץ החיים, טועם מפריו, ובוחר. אם אין בו דעת הוא נוגס בפרי בלי דעת, ועץ החיים עומד בפריו, כמו נטוש, ואחד מעליו נושר, והרוח נושאת אותו מי יודע לאן...
