אבות אבותי הגיעו לעיר אספהאן שבאירן אחרי גלות בבל, והקימו שם את אחת הגלויות הרצופות הארוכות ביותר עד היום. הם התיישבו שם, לפי האגדה, כי אדמתה של אספהאן שקלה בדיוק כאדמתה של ירושלים, ואווירה דמתה לאוויר בציון. מאז, ידענו עליות ומורדות בחיי הקהילה היהודית, עם תקופות של שגשוג ורווחה כלכלית וחברתית בצד תקופות של דיכוי.
הקהילה היהודית באספהאן שגשגה עד כדי דך, שיצחק אבו-עיסא (עובדיה), חייט יהודי מאספהאן במאה השמינית לספירה אפילו הרים נס של מרד נגד השלטון הערבי, ובראש צבא של אלפי יהודים לחם ארוכות נגד הכליף המוסלמי עד שהובס ונהרג בקרבת טהרן של היום. כך היה גם מצבם של היודים בשאר חלקי אירן שלפני המהפכה האיסלאמית. מי שביקר באירן שלפני המהפכה יודע באילו תנאים חיו רובם של היהודים שם.
ובכל זאת, לא הכל היה דבש. יום אחד בביקור בבית סבי באספהאן, הלכתי לקנות פירות מהירקן המוסלמי המקומי. בררתי פירות לתוך שקית באשר פנה אלי הירקן (בנימוס אמנם) וביקש שלא אגע בפירות. לא הבנתי למה מכל הלקוחות שבחנות דווקא הוא מבקש ממני שלא אגע בפירות. רק כשחזרתי הביתה הבנתי שבעצם היה אסור לי לגעת בפירות, מכיוון שמבחינת הירקן אני נחשב לטמא, והמגע שלי עלול לטמא את הפירות שבחנותו. רק אז חדרה לראשי התודעה, שאחרי אלפי שנות ישיבה במקום, עדיין אינני נחשב לשווה בין האנשים, וצאצאי הערבים שהגיעו לאירן אלף שנים אחרי אבותי נחשבים יותר אירנים ממני. הייתי צריך לקבל את ההלם הזה כדי להבין שמקומי אינו בין האנשים האלה, משגשג ומצליח ככל שאהיה.
לא בדקתי את מחיר המילקי לפני שעליתי לארץ, ואני בטוח שגם היום מחיר הגבינה יותר זול באירן מאשר בישראל. שבתי לארץ אבותי למרות שמבחינה חומרית מצבי היה יכול להיות יותר טוב בהרבה מקומות אחרים בעולם, כולל באירן. מספיק רק להסתכל בתמונות הבתים ומכוניות הפרארי שהתפרסמו לאחרונה מאירן ברשתות החברתיות.
לישיבתנו בארץ יש ערך שלא נמדד בכסף, בגודל הבית או במחיר גבינת הקוטג', ומזה מתעלמים הצעירים הישראלים שלא טעמו את טעם הגלות, ויורדים היום בגאווה מהארץ. כאן המקום היחיד בעולם שאנחנו, ילדינו ונכדינו נוכל להתפתח, לשגשג ולהגיע לכל דבר ולכל תפקיד. בכל מקום אחר בעולם יהודי יהיה תמיד "שוכר", בעוד שכאן הוא יהיה "בעל הבית". זאת יידעו כל אלה היורדים היום לברלין בגלל האשליה ששם הכל יותר קל ויותר טוב. הקמפיין הנוכחי לעידו הירידה מישראל מעלימה במפגיע את הצד הערכי של החיים כאן, ומדגיש את הקשיים שתמיד היו ותמיד יהיו, כתוצאה ממגוון גורמים, ביניהם המצב הביטחוני.
החיים בישראל נוחים וקלים היום לאין שיעור ממה שהיו לפני 20-30 שנה. היום הרבה יותר קל להסתדר ואפילו להתעשר כאן מאשר לפני דור או שניים, ולא צריך ללכת שבי אחרי הסיסמאות הרדודות של "צדק חברתי". מספיק לכל אחד להסתכל סביבו. משפחה ממוצעת בישראל היום חיה ברמה גבוהה יותר מאשר ברוב מדינות אירופה. לצעיר ממוצע בישראל היום יש הרבה אפשרויות להתקדם כאן, וכל מה שצריך זו סבלנות ונכונות להשקיע ולעבוד קשה. זה מה שאנחנו עשינו, וזה מה שכל אחד יכול לעשות כדי לחיות יותר טוב. ההבדל היחיד בין דורי לדור הנוכחי הוא ברמת הפינוק. הצעיר הממוצע היום מפונק יותר, חסר סבלנות ואינו מוכן להשקיע שעות ארוכות בעבודה כדי להסתדר ולהתקדם כאן. במקום להתלונן ולהאשים את המדינה בקשיים שלהם, רצוי שהצעירים של היום ילמדו משהו מהצעירים של אתמול ושלשום, ויתחילו לעבוד קשה.
היום בו כל אלה שמניפים שלטים נוסח "היגרתי לברלין וכיף לי!", הילדים שלהם או הנכדים שלהם יחזרו לארץ יגיע במוקדם או במאוחר. בעוד זמן לא רב, בן של מהגר טורקי שבינתיים תפס בעלות על גרמניה יאמר לבן של הישראלי היורד "נא לא לגעת בפירות". השאלה היא כמה זמן ייקח לישראלי להבין את הרמז.
