הלילה, בין יום שני לשלישי התקיימה בלב מנהטן, בהיכל בית האופרה המטרופוליטנית מהנודעים ביותר, המטרופולין, או "מט" בקיצור, הצגת בכורה אנטי ישראלית שאיננה אלא אופרה אנטישמית צווחת. זו אופרה שכנראה מבוצעת היטב מבחינה מוזיקלית, והיא מספרת את עלילת השתלטותם של ארבעה טרוריסטים פלשתינים על אוניית הנוסעים האיטלקית "אקילה לאורו". מקרה החטיפה של ספינת השיוט אירע בחודש אוקטובר 1985, כשהאוניה הייתה בדרכה מנמל אלכסנדריה לנמל פורט סעיד.
הטרוריסטים היו מונהגים בידי יוסוף מג'יד אל-מולכי מהחזית העממית לשחרור פלשתין. בכוונתם היה למקד את עיני העולם בבעיה הפלשתינית-ישראלית. התנהלות חוליה זו התגלתה כרצחנית. הם הפרידו בין נוסעים ממוצא יהודי לאחרים. בין המופרדים נמצא תייר יהודי אמריקני, נכה מרותק לכיסא גלגלים, ליאון קלינגהופר. בשלב מסוים ירה אל-מולכי בנכה היהודי שנפצע אנושות, והטילו לים בעודו מפרפר, כסמל לגורל המצפה ליהודי ישראל, בנוסח של האמונה הג'נוסיידית של הפלשתינים כי ביום מימים יעלה בידם להטיל לים את כל יהודי המדינה העברית. חזון שמעולם לא הוחלף בחזון של שלום-אמת. כנראה שאין יצור כזה אלא בדמיוננו.
ראש חוליית המרצחים נידון לשלושים שנות מאסר באיטליה. אך שוחרר כעבור עשרים ושלוש שנים בנימוק של "התנהגות טובה". עד אז כבר יצא שמו במרחבי העולם המוזיקלי כגיבור האופרה החדשנית הצובעת אותו בגוונים רומנטיים, ומסביבה רתחה קלחת.
היצירה האופראית "מותו של קלינגהופר" נכתבה על-פי הזמנת המנהל המוסיקלי ובמאי הבית של האופרה הנודעת בסן-פרנציסקו, לוטפי מנסורי. משעלה המסך בזמן ההוא טענו מבקרי היצירה שהוזמנה עם עוד אופרות חדשניות, כי מדובר ביצירה אנטישמית מובהקת, המעמידה את הנרצח היהודי מול הטרור הרצחני הפלשתיני כשווים במשקלם.
האופרה הפוליטית הארסית הזאת שאנשי מקצוע מעידים כי נכתבה מתוך יכולת בידי שני יוצריה, הגדישה סאה מרה לעיכול, כשהיוצרים העמידו את הרוצחים הפלשתינים באור זרקורים מעוררי אהדה, השמורה בדרך כלל לקורבנות הטרור, אך כנראה לא כך הם פני המציאות כאשר הקורבן הוא ממוצא יהודי.
מבלי להרחיב יריעה, גם אלה המעורבים בהעלאת האופרה בלילה שחלף, מודים בעזותם כי אכן קיים חוסר איזון בולט וצורם לטובת הפלשתינים. יעידו על כך דברי במאי ההפקה הנוכחית בניו-יורק, שתיאר את היצירה כטרגדיה אנושית גדולה וכי מי שמתלונן על הצגת הטרוריסטים באור אנושי חיובי במעשה הרצח הנתעב של ליאון קלינגהופר, מתעלם מהעיקר. לדבריו פתרון הקונפליקט צריך להתבסס על האנושיות שבכל אדם - תוך התעלמות הכרחית מהעובדה שהוא ביצע פשע נורא של שנאה.
עד כאן מכבסת המלים המתחסדת של הבמאי טום מוריס. את האווילות הזאת אי-אפשר לצערי להביס, כשהעולם ברובו הגדול רואה בפלשתינים קורבנות של ג'נוסייד המתבצע בידי מדינת היהודים הארורים. לפיכך אני מציע לאיש לא לראות סתם מקריות במועד הבכורה של האופרה במנהטן כחודש בלבד לאחר שאבו-מאזן הצהיר בחגיגיות מעל בימת האומות המאוחדות כי ישראל מבצעת רצח-עם, ג'נוסייד, בפלשתינים.
בעל ההצהרה השקרית הזאת הוא שאמור להיות פרטנר לשלום. באותו זמן כבר נמצאו ההכנות של האופרה בעלת הגוון האנטישמי המצמרר - בעיצומן, ואין ספק כי אבו-מאזן ידע על כל שלב בהתקדמות האופרה שזהות מממניה אינה ברורה עד לרגע זה. אבו-מאזן ידע כי תוך שבועות ספורים לאחר נאום "הג'נוסייד" השקרי שלו, תקבל הצהרתו גיבוי מאחד ממוקדי התרבות הנחשבים ביותר בעולם.
אין בכוונתי להרחיב בעת הזאת בנושא האופרה שבוודאי תמשיך להסעיר רוחות שכבר רותחות. ברצוני להתמקד בהצהרתו של אבו-מאזן שנחשף כשקרן פתולוגי מהרמה הנמוכה ביותר. אבו-מאזן התנהל בדיוק כפרולוג מתאים לאופרה "מותו של קלינגהופר" בה בולבלו היוצרות. שכן האמת הבסיסית היא שמזה למעלה ממאה שנים מנסים ערביי ישראל ומדינות ערב לבצע ג'נוסייד חד-משמעי בתושביה היהודים של מדינת ישראל. שכן
הערבים, על-פי עקרונות האיסלאם, אינם מסוגלים, אינם רשאים ואינם מוכנים להכיל בקרבם או בקרבתם עם שאינו כפוף לקוראן ולמוחמד נביאו.
כל יודע פרקי היסטוריה מכיר את העובדות המצמררות שיהודי הישוב העברי בארץ-ישראל ולאחר מכן של מדינת ישראל, היו נכונים לקבל את הסכמי החלוקה שהוצעו לא פעם הן ליהודים והן לערבים - ותמיד, אבל תמיד עד עצם ימים אלה, היו אלה הערבים, כיום קרי הפלשתינים, שמתחמקים פעם אחר פעם. כוונתם האמיתית הייתה ונשארה להתמזג עם מדינת ישראל ולמעשה אין בדעתם להיצמד יותר לנוסחת שתי המדינות. כאן נוצר צומת של אחוות-דעות בין המנהיגות הפלשתינית לקיצוניים ישראלים מימין ומשמאל.
בינתיים בניו-יורק, למרות פניות רבות להחליף את שם האופרה הכזבי "מותו של קלינגהופר" בעובדה האמיתית, "רציחתו של קלינגהופר", סירבה הנהלת בית האופרה לשנותו. נראה כי מישהו שם בצמרת סבור היה כי כאשר רוצחים יהודי, אפילו הוא נכה מרותק לכיסא גלגלים, לא מדובר ברצח מקומם, אלא בסתם מוות "רגיל".
ראוי שבשעות אלה שלאחר ליל הבכורה יזכרו גם בחוגי השמאל הקיצוני הצוהלים, כי בימי הרת גורל יהיה דין אחד לכולנו. בנקודה ימים אלה אין בין אלה למטורפי הימין הקיצוני כל הבדל; אלה ואלה שואפים למדינה אחת בין הים לירדן. כל צד מנימוקיו, תוך עיוורון מוחלט לסיכון עצם קיומנו כעם אדון לעצמו.
בלילה שחלף נשבר שיא נוסף בגל האנטישמיות המרתיעה הפוקד ומתעצם בארצות-הברית. אם הלחץ הגובר על בית האופרה לבלום את העלאת היצירה הזאת לא עשה את שלו, הרי ניתן לראות בכך הוכחה עגומה ומדאיגה על ירידת כוח ההשפעה המיוחס ליהודי ארצות-הברית במאבק הסזיפי לבלימת אנטישמיות.
רבים בארץ, רבים מדי, מימין ומשמאל, צריכים להתמודד עם חשבון-נפש נוקב כל עוד ניתן לעסוק בו. עלינו לאזור כוחות להבין כי יסודות קיומנו אכן נמצאים בסכנת קריסה. כשהתיאבון האמוני של הימין והרומנטיקה השמאלנית וחסרת הבגרות מתעצמים עד טירוף-דעת, הקיצוניים רוקדים בחצות את מחול המוות. אבל לכל קבוצה מעגל נבדל משלה, אין בשר נוגע בבשר, אין רוח נקשרת ברוח האחרת, ובין לבין הארץ נבקעת לתהום. ג'נוסייד המכוון כלפינו היה ונשאר כאן כעמוד האש בראש מחנה הפלשתינים - ואנחנו כולנו מבחינתם ליאון קלינגהופר. אלה הם פני האמת.
