כאשר מ', בחורה בשנות ה-20 לחייה, ביקשה לעבור ניתוח פלסטי בשדיה, היא פנתה לרופא בעל שם, מנתח בבית חולים גדול. הוא הסביר לה, כי הסיכון הוא לכל היותר אי-סימטריה בת-תיקון ופגיעה ביכולת להניק. מלאת ביטחון ברופא, ומתוך הבנה שהסיכונים האפשריים אינם בלתי הפיכים ונכונות לשאת בסיכון שבפגיעה ביכולת להניק, עברה מ' את הניתוח, אך לא ציפתה ששבועיים לאחר הניתוח תישאר עם שד מעוות ופגיעה בנשיותה.
גם ש' נפלה קורבן לרשלנות רפואית כאשר עברה ניתוח פלסטי אצל מומחה, מבלי שבדק גורמי סיכון ומבלי שהמליץ על ייעוץ א.א.ג לפני הניתוח בהתאם למגבלותיה הרפואיות. כל שהציג היה ניסיונו הרב ועבודותיו. ש' נותרה עם מראה מעוות של אפה, פגיעה קשה לכל הדעות, אך גם עם חסימה מלאה ללא יכולת לנשום באופן תקין במשך כל חייה.
למרות שברור שמדובר במקרים של פגיעה קשה עקב רשלנות רפואית, וכי מ' וש' זכאיות לקבל הזדמנות למיצוי הדין בבית המשפט ולתבוע את הרופאים המנתחים, בפועל החוק מחייב הגשת תביעה בצירוף חוות דעת רפואית של מומחה בתחום, במקרה זה - הכירורגיה הפלסטית .
המומחים בתחום הכירורגיה הפלסטית חברים באיגוד הפלסטיקאים ובעלי קשרים רבים עם קולגות נוספים בתחום הפלסטיקה. בתחום זה בולטת במיוחד "אחוות הרופאים" הרווחת בכל תחום רפואי, שכן בשוק קיים קומץ קטן בלבד של מומחים המוכנים לעיין במקרה, אך לא לכתוב חוות דעת כנגד התנהלותו של חברם.
לשם הגשת תביעה, המקרים של מ' וש' הופנו לעיונם של מספר מומחים בכירורגיה פלסטית, כאשר רוב התגובות נחלקו בין ניתוק שיחה ובין הערות גנאי לעורכי הדין ופליאה: "מי אני שאכתוב כנגד חבר?". קושי זה בהשגת חוות דעת רפואית של מומחה, ידוע לכל עו"ד בתחום הרשלנות הרפואית. לעומת זאת, בתי המשפט מגיבים באומרם שתופעה זו "עברה מהעולם" כאשר מועלות בפניהם טענות בדבר "קשר הרופאים" והקושי בהגשת חוות דעת.
אין שוויון בין הצדדים בתי המשפט מגיבים כך בשל חוסר ידיעה מובהק בנוגע להתנהלות מאחורי הקלעים. בכל תחום רפואי, קיים קומץ של מומחים שמוכנים בכלל לבדוק את התיק, רובם מומחים בפנסיה או כאלו שחבריהם למקצוע "הגלו" אותם באמצעות הגשת קובלנות. מומחים אחרים טוענים, כי חברת הביטוח המבטחת אותם באחריות מקצועית לא מאפשרת להם להגיש חוות דעת. יש רופאים שמציינים, כי אם יכתבו חוות דעת - לא יופנו אליהם מטופלים דרך הביטוחים המשלימים.
חוסר איזון בין התובעים לבין המומחים הפלסטיים הנתבעים, בולט לא רק בשלב הגשת התביעה אלא גם בשלבים מתקדמים של ניהול התביעה בבית המשפט, בשלב מינוי המומחים מטעם ביהמ"ש. אם יש צורך למנות מומחה כזה, גם כאן מדובר בקולגה של הרופא הנתבע, שאמור להכריע בצורה אוביקטיבית, אך בפועל יימנע לרוב ממתן חוות דעת לפיה הנתבע התרשל, שכן הוא יודע שקיימת היתכנות שבעתיד יעמוד במצבו וירצה לזכות בהגנה מחבריו.
כל עוד בתי המשפט יתייחסו לחוות הדעת בתביעות רשלנות רפואית בכלל ולתביעות בתחום הניתוחים הפלסטיים בפרט כמצב של שוויון בין הצדדים, לא יזכו תובעים ליומם בבית המשפט. מצב זה מחייב תגובה נחרצת של בתי המשפט, בבחינת שינוי התפיסה בדבר המומחה הרפואי והסתכלות בפרספקטיבה רחבה על סיטואציה בעייתית זו.
כפי ששופט, גם ההוגן מכולם והאוביקטיבי מכולם, יתקשה לחוות דעת על חברו לספסל, וכפי ששופטים רבים פוסלים עצמם מלדון בתיקים בהם מייצגים חברים שלהם, ולו רק בשל החשש למראית עין - כך גם יש להסתכל בחשדנות ובביקורת על מוסד "המומחים הממונים מטעם ביהמ"ש".
כל עוד תפיסת ביהמ"ש היא, כי מומחים מטעם ביהמ"ש יכולים לכתוב חוות דעת על קולגות לעבודה בצורה אוביקטיבית מלאה, עבודתם של עורכי הדין המייצגים תובעים, תהיה קרב למציאת המומחה המקצועי שיסכים לכתוב חוות דעת אוביקטיבית וקרב בביהמ"ש מול המומחים המתמנים.
