המורה הדגול מילקיהו

השואה הסתיימה

יש הסבורים שגרמניה מוקצית מחמת מיאוס. תשובתי: מרקל היא לא היטלר, אין לה שפם, השואה נגמרה. אם מיליארדי המארקים של הפיצויים, חמשת הצוללות ומכוניות המרצדס מוצאים חן בעיני מדינת ישראל, הרי שלא ברור מדוע דווקא המילקי הברלינאי הוא בעייתי. אולי ראוי להזכיר: התקופה בה היהודים היו הטובים והנאצים הרעים נגמרה, גם לנו לא חסר. נחשו מי מכרה נשק למשטרים אפלים לצורך השמדה המונית? מדינת ישראל כמובן, פרטים בכתבה "השאלה המוסרית" של אושרת קוטלר. אם זה לא מספיק, לקט זוועות מרשים ערך עבורכם משה חסדאי. אזכיר גם את שתיקת היהודים הרועמת בשואת היזידים המתרחשת לנגד עינינו. בקיצור: יותר מדי זכויות להטיף מוסר לאחרים אין לנו.

עקרונות

סיפור עצוב שקראתי פעם: ניצול שואה בעל עקרונות סירב לקבל פיצויים מגרמניה. אומנם מת גאה, אך הוריש לילדיו חיי עוני וסבל. מקרה קלאסי של "אבות אכלו בוסר": לא די בכך שהוא סבל, בשביל מה הוא הביא לעולם ילדים? כדי שגם הם יסבלו. עצוב מאוד. מישהו אמר פעם: "יש לי עקרונות, ואם הם לא מוצאים חן בעיניך אז... יש לי אחרים". לפעמים אולי כדאי להגמיש את העקרונות, משום שמה שקובע בסופו של דבר זה מבחן התוצאה. אני גיליתי תובנה מאוד חשובה: העיקרון הכי חשוב זה לוותר על עקרונות. אל תהיה כבול, היה עם ראש פתוח מכוון מטרה: שיהיה טוב. זו נראית לכם אולי מטרה אמורפית מדי, אך היא מאוד ברורה. נסו ותופתעו. זהו בדיוק הרעיון של "ניהול תרבות": וידוא שכל המערכות אכן פועלות למען מטרתן: טובת המדינה ואזרחיה.

ציונות

זמנים השתנו, היהודים כבר הקימו מדינה. היום הפרספקטיבה הרלוונטית היא כנראה מאבק שרידות באויבי המדינה (הערבים) ועוזריהם (השמאלנים / נאורים / אנטישמים). הזירה החשובה ביותר היא הזירה הפסיכו-סוציולוגית בה הערבים ועוזריהם הנאורים מנצחים נצחון מוחץ. המאבק הוא רעיוני, את הרעיונות ניתן להגות גם מברלין. רעיונותי הופצו בחינם, רוכזו כאן. אז הנה אני ציוני גאה החי בארץ הקודש, אבל הפתרונות המעולים שלי (אם יורשה לי) שוכבים כאבן שאין לה הופכין משום שאיש אינו מעוניין לעשות בהם שימוש. מה כן חשוב? שאני לא גר בברלין, אולי נתבגר קצת?

נפולת של נמשים

כמובן לאף אחד אין זכות להכנס לתחתונים או לכיס של אף אחד, אין זה עניינו של איש היכן חברו יתגורר. אם אהיה רעב אתם תאכילו אותי? אם יהיה לי קר אתם תלבישו אותי? אם אזרק למאהל רוטשילד אתם תתנו לי חדר? (אצל הדתיים דווקא כן עובד העניין הקהילתי הזה). דברים שרואים משם: כמובן השמנמנים השרועים על ספה רכה עם בטן מלאה לא מבינים את אלו שבטנם נפוחה מרעב או את הרעבים שיש להם "בטן מלאה" על המושחתים שדרדרו את מצבם. יש את פירמידת הצרכים של מאסלו. מי שיש לו ביטחון קיומי לא יכול להטיף מוסר למי שאין לו. מי שאינו מבין זאת מוזמן להתפטר ולפנות מקום עבודה, לתרום את ביתו להומלס ואת רכושו למשפחה נזקקת, אחר כך מהרחוב נשמח לשמוע את הטפות המוסר שלו. מי מכם שיהיה חסר דיור, יקבל הצעה לעבור לברלין כמנכ"ל מרצדס ויסרב, יקבל ממני הערכה רבה.

המצב קשה, העניים חייבים להצטמצם

חלק מן המתחסדים דורשים מן העניים לעבוד בפרך ולהצטמצם ובלבד שלא יקנו מילקי בברלין. ממי אין להם דרישות מוסריות? מן העשירים. ובכן גם תקופת החלוצים הסתיימה, הערבות ההדדית הפכה לנחלת העבר, היום תרבות הקפיטליזם החזירי שולטת במשק. אדם לאדם חזיר, כל ישראל חזירים זה לזה. הכלכלה אותה כולכם אוהבים בטירוף (קפיטליזם), המנוגדת לכלכלה ממנה כולכם רועדים בטירוף (קומוניזם) מבוססת על ערך עליון אחד ויחיד: חזירות (רדיפת בצע). מה המתחסדים אומרים: העשירים יתנהלו על-פי ערכי החזירות, בעוד העניים יתנהלו על-פי ערכי החלוציות. אז נא להירגע, תודה.

הבעיה האמיתית

ראשית קבלו מחמאה: הצלחתם להכליל מהמילקי ליוקר המחיה. אבל מחמאה וקוץ בה, כאן נתקעתם. את ההכללה הבאה אינכם מצליחים לעשות: זה לא רק המילקי ולא רק יוקר המחיה, זו השחיתות! במובנה הרחב. אפשר גם לכנותה: "קשר האליטות". משרתי הציבור החליטו (ונימוקם עמם) שהם מעדיפים שהציבור ישרת אותם. הצלחתם מסחררת: כמאה אחוז מן הנורמות על-פיהן מתנהל המשק פועלות למען האליטות על חשבון הציבור! יוקר המחיה הוא רק סעיף אחד (קטן) בשחיתות הנוראית המשתוללת כאן. לכן, במקום לברבר את עצמנו לדעת ולהתווכח האם מי שיורד לברלין כדי לקנות מילקי זול צריך להתבייש או לא, יש לי הצעה קצת יותר פרודוקטיבית: להעלות את נושא תרבות השלטון לתודעה הציבורית ולדיון הציבורי. תודה. אם יש סוגיות נוספות שאתם מתקוטטים בהן, בשמחה.