כמו כל פוזה מופרכת, גם מחאת המילקי מברלין היא תרגיל תקשורתי חסר ערך וחסר תכלית.
למחאה חברתית אין ערך אם היא אינה קשורה במעשים הבאים לתקן את המעוות, ואם יוזמי המחאה אינם מסוגלים לגייס לה תמיכה רחבה וממושכת של הציבור.
מי שמרוויח ממחאה חברתית נוסח ברלין את הרווח העיקרי, היא התקשורת הרדודה והמפגרת שלנו, שמשקיעה אנרגיות לא מידתיות בהאדרת האירוע מעל ומעבר לערכה הממשי. המינוף המלאכותי הופך את הנושא לנושא "חם", ממלא זמן מסך, מבטיח לשוטים שביננו אופציה וירטואלית לסיפור "גדול" שאף פעם אינו מתגשם, ומזרים קצת תוספת אדרנלין לדם.
מדינה שמכורה לאדרנלין, אינה מתעניינת במיוחד בשאלה "מה עושה לה את זה", וכל רעש תקשורתי שנראה מחובר לפרץ של התרגשות, מתקבל "במחיאות כפיים". זו מציאות פרימיטיבית למדי, שמחולליה עושים צחוק מהציבור, והנגררים אחרי המחזה המפוברק נותרים מאחור "כשוטי-הכפר התורנים". מחאת המילקי שייכת ללא ספק לקטגוריה של "צחוק מהעבודה" או עבודה בעיניים.
במחאות מסוג מחאת המילקי, מערבבים היוזמים וסייעניהם בתקשורת מספר תבלינים ממכרים או מסעירים לכלל "מטעם תקשורתי" ממכר באופן זמני, ומפיצים אותו במימון שבחלקו הוא זר ובחלקו הוא "השקעה שיווקית-עסקית", בתקווה שישרוד את קצב בליית החדשות המהיר הקיים בישראל, לפחות למספר ימים.
מחאת המילקי איננה דיון רציני או ניסיון מקצועי לעצב מציאות אחרת. ברובה היא פורקן זועם של תסכולים, שמשרת בעיקר את השחצנים, את מוכי תחושת "המגיע לי" ואת המוטציות החברתיות הקרצייתיות
שתכונת-יסוד שלהן היא: הכל, עכשיו ובמינימום מאמץ והשקעה. וכשאמוציות עולות על גדותיהן, נשכח כמעט כל מה שידענו קודם, כל מה שלמדנו וכל מה שבחשיבה רציונלית היינו דוחים על הסף מסיבות מעשיות, כלכליות, מוסריות, חברתיות ואחרות.
האמוציות באות ממקורות שאינם קשורים בהכרח לאירוע שעליו הן מושלכות. והן מגיבות בכל הזדמנות שהתעוררו כלפי הנושא התורן שעל סדר היום. אילו בחנו מבקרי המצב את עצמם ואת מעשיהם, עד כמה הם באופן אישי ומעשי טובים יותר מהאנשים והמערכות שאותם הם מבקרים, אני משוכנע שהיו צפויות להם הפתעה ואכזבה גדולות גם יחד.
בדיון בסוגיית מחירי המילקי, שאלות כגון: מה באמת מספרם של היורדים "המשתחצנים", ומי מהם באמת ירד בגלל מילקי ודמוי-מילקי. או: מה ההבדל בין ירידה לברלין מטעמים כלכליים לירידה לארה"ב, לקנדה או לאוסטרליה המעטירות מאותם טעמים, היה מתברר "שמהגרי ברלין" הם טיפה בים, ובכל טיעוניהם המתנשאים אין אפילו טיעון רציני אחד חדש. אם יש במעשה חידוש, הרי זו מידת השחצנות והחוצפה, והצורך לדחוף לכולנו אצבע לעין ולסובב...; הרצון להרגיז ולפגוע - הרצון לזעזע זעזוע חיובי, לזעזע על-מנת למקד במטרה קונסטרוקטיבית, הוא החלש בין כל הרצונות האחרים.
אין גם מקום לשאלות מהסוג: מה היו שוים חייו של יהודי בברלין או בכל מקום אחר בגרמניה בין 1939 לבין 1945, והאם יכול מישהו להתחייב כיום שחזרת מציאות כזו היא רק חלום בלהות ולא איום ראלי? אפילו שאלות שעוסקות במבנה הנפשי של היורדים וסיבותיו, בחינוך שקיבלו בבית או במערכת החינוך הממלכתית שלנו אינן רלוונטיות, משום שהמעשה מנותק כליל משיקולים מסוג זה, הוא נמצא בספירה אחרת. הוא נמצא בספירה של ה"בוחרים להיפגע" ה"בוחרים להרגיש נחותים", ה"בוחרים להאשים אחרים בכל צרותיהם" ושל ה"בוחרים לשנוא שנאת חינם". שהרי כל מה שעושה נתניהו, לדידם, "מכוון נגדם באופן אישי ועל זה הם לא יסלחו לו...".
הם גם לא יסלחו לנו, כי "אנחנו" - אלה שבהם הם מתנקמים עכשיו בברלין - בחרנו בו...; ככל שלימן כמוני בתחום מדעי הנפש יכול להעריך בשכל הישר והפשוט שלו, מדובר במחלת נפש אמיתית. כל אלה הן שאלות לגיטימיות וצריך לשאול אותן בשלב כזה או אחר.
אבל מוקד דיון זה, הדיון בקשר שבין מילקי, לברלין ל"חורנים" ולמרעין בישין אחרים, הוא ברמות השיפלות והטימטום אליהן מתדרדרים אויביו בנפש של נתניהו והשונאים הפתולוגיים של הימין הפוליטי והאידיאולוגי, עד שהם מוכנים להדרש לתרגילים מסוג זה; עד שהם מוכנים להתפתות ולשתף פעולה בגלל אילוצים נפשיים או בשל טובות הנאה כלכליות עם ידי עשו הבוחשות בקדרה, ללא ספק שלא על-מנת להוזיל את המילקי.
לאחר שקוראים את דבריו של שגריר גרמניה בישראל, אנדריאס מיכאליס, שיש לו העוז ואולי גם החוצפה ללמד אותנו כיצד להתייחס למקטרגים שעוזבים את המחנה "שלנו" ועוברים במודע או שלא במודע לשרת את המחנה "שלו" - אין עוד שום סיבה להתפעל או להתרגש מהנבזות או מהטיפשות של מי שחושב שמהלך שקוף ובוגדני זה משנה משהו, או ישנה משהו.
מי שמבקש להשפיע צריך בראש וראשונה להמנע מלנכּר עצמו בעיני מי שאותו הוא מבקש לשכנע. נציגי מחאת המילקי, ומליץ היושר שלהם, השגריר הגרמני, כנראה אינם מבינים יסוד מוסד זה.
גם אם יש בסיס עובדתי נרחב לתלונות על יוקר המחיה בישראל ולתלונות נגד הממשלה על שאינה נלחמת ביעילות ובמרץ בתופעה זו, לא המילקי כסמל, לא ההתרפסות של משרתי המדיניות האירופית נגד ישראל, ולא הטפות המוסר של הנציגים הדיפלומטיים של גרמניה במסווה של דברי-נועם הבאים להשכין שלום-בית, הם הכלים הנכונים להתמודד עם הבעיה. הדרך הנכונה, היא למשל הדרך הפוליטית שבה הולך כחלון ואליה הוא מביא קבלות על כושר ביצוע ונכונות לשלם מחיר פוליטי לא מבוטל. אבל דומני שמהפרסומים האחרונים בתקשורת עולה שהרכב הצוות אותו הוא מגבש במסגרת הרשימה הפוליטית החדשה שלו, אינו קוהרנטי עם היעד הכלכלי-חברתי עליו הוא מצהיר; נקווה שאני טועה.
כך או כך, הציבור הישראלי אינו זקוק למצילים מסוגם של יוזמי מחאת המילקי, לא ל"ניחומים" בנוסח שגריר גרמניה ולא לעוד תרגיל פוליטי-אוטיסטי בנוסח "מע"מ אפס" של "יש עתיד". הציבור זקוק לשינוי תודעה עמוק ולמתן ביטוי חד וחריף של שינוי זה בשיח הציבורי, בקלפיות, ברשתות החברתיות ובעיקר בהתנהלות הקמעונאית היום-יומית שלו. אזרחים במדינה דמוקרטית מעצבים את חייהם באמצעות מעשים ויוזמות מונחי-מטרה ולא באמצעות חלומות בהקיץ. הם זקוקים לסילוק הרקב הלאומי, הניכור החברתי והמיקוד האגואיסטי של קבוצות אינטרסים ושל אליטות ישנות שמחפשות נוסחאות פלא לשמר את מעמדן.
הם זקוקים לשינוי דיסקט בהנהגה הלאומית, לכיוון של יצירת מודעות חזקה וקבועה בכך
שתפקיד מוסדות המדינה והרשויות הוא לשרת את הציבור ולא להפך. הם זקוקים ליצירת תחושת סיכון אישי פוליטי אצל נבחרי הציבור, בכל פעם שהם מבזבזים זמן יקר או משאבים יקרים של הציבור ובכל פעם שהנבחרים הללו נותנים העדפה לקידום מטרות אישיות קבוצתיות או הרפתקניות, על פני האינטרס הציבורי, היסודי, הרחב.
בדמוקרטיה נוסח ישראל, שינויים כאלה יתחוללו רק אם הם יקרו תחילה בתודעת הציבור ויחלחלו ממנו לתודעת המנהיגות. הימים שבהם היה כאן בן-גוריון אחד, שהוביל ציבור מפוזר ומפורד לרגע היסטורי של התלכדות לשם הקמת מדינה והכרזת עצמאות וריבונות, עברו ולא ישובו. זהו רגע מכונן בחייו של עם ואינו חזון נפרץ.
מכאן והלאה הסמכות הריבונית היא בידי הציבור והוא שיקבע מה יעשה בה וכיצד; ואלה שיעדיפו את ברלין, אינם ראויים להשתתף בכך. בקונטקסט של המילקי, אבל גם בקונטקסט רחב יותר, המהגרים-יורדים לגרמניה יאים לגרמניה (ברלין או לא ברלין) ונראה שגרמניה יאה להם.
