אבות אבותי הגיעו לעיר אספהאן שבאירן אחרי גלות בבל, והקימו שם את אחת הגלויות הרצופות הארוכות ביותר עד היום. הם התיישבו שם, לפי האגדה, כי אדמתה של אספהאן שקלה בדיוק כאדמתה של ירושלים, ואווירה דמה לאוויר בציון.
מאז, ידענו עליות ומורדות בחיי הקהילה היהודית, עם תקופות של שגשוג ורווחה כלכלית וחברתית בצד תקופות של דיכוי. הקהילה היהודית באספהאן שגשגה עד כדי כך, שיצחק אבו-עיסא (עובדיה), חייט יהודי מאספהאן במאה השמינית לספירה, אפילו הרים נס של מרד נגד השלטון הערבי, ובראש צבא של אלפי יהודים לחם ארוכות נגד הח'ליף המוסלמי עד שהובס ונהרג בקרבת טהרן של היום. כך היה גם מצבם של היהודים בשאר חלקי אירן שלפני המהפכה האיסלאמית. מי שביקר באירן שלפני המהפכה יודע באיזה תנאים חיו רובם של היהודים שם.
ובכל זאת, לא הכל היה דבש. יום אחד בביקור בבית סבי באספהאן, הלכתי לקנות פירות מהירקן המוסלמי המקומי. בעודי בורר פירות לתוך שקית, פנה אלי הירקן (בנימוס אומנם) וביקש שלא אגע בפירות. לא הבנתי למה מכל הלקוחות שבחנות, דווקא ממני הוא מבקש שלא אגע בפירות. רק כשחזרתי הביתה הבנתי שבעצם היה אסור לי לגעת בפירות, כיוון שמבחינת הירקן אני נחשב לטמא, והמגע שלי עלול לטמא את הפירות שבחנותו. רק אז חדרה לראשי התודעה, שאחרי אלפני שנות ישיבה במקום, עדיין איני נחשב לשווה בין האנשים, וצאצאי הערבים שהגיעו לאירן אלף שנים אחרי אבותי נחשבים יותר אירנים ממני. הייתי צריך לקבל את ההלם הזה כדי להבין שמקומי אינו בין האנשים האלה, משגשג ומצליח ככל שאהיה.
לא בדקתי את מחיר המילקי לפני שעליתי לארץ, ואני בטוח שגם היום מחיר הגבינה יותר זול באירן מאשר בישראל. שבתי לארץ אבותי למרות שחומרית, מצבי היה יכול להיות טוב יותר ממקומות אחרים בעולם, כולל באירן. די להסתכל בתמונות של הבתים ומכוניות הפרארי שהתפרסמו לאחרונה מאירן ברשתות החברתיות.
לישיבתנו בארץ יש ערך שלא נמדד בכסף, בגודל הבית או במחיר גבינת הקוטג', ומזה מתעלמים הצעירים הישראלים שלא טעמו את טעם הגלות, ויורדים היום בגאווה מהארץ. כאן המקום היחיד בעולם שאנו, ילדינו ונכדינו נוכל להתפתח, לשגשג ולהגיע לכל דבר ולכל תפקיד. בכל מקום אחר בעולם יהודי יהיה תמיד "שוכר", בעוד שכאן הוא יהיה "בעל הבית". זאת יידעו כל אלה היורדים היום לברלין בגלל האשליה ששם הכל יותר קל ויותר טוב.
הקמפיין הנוכחי לעידוד הירידה מישראל מעלים במפגיע את הצד הערכי של החיים כאן, ומדגיש את הקשיים שתמיד היו ותמיד יהיו, כתוצאה ממגוון גורמים, ביניהם המצב הביטחוני.
החיים בישראל נוחים וקלים היום לאין שיעור ממה שהיו לפני 20 - 30 שנה. היום הרבה יותר קל להסתדר ואפילו להתעשר כאן מאשר לפני דור או שניים. לא צריך ללכת שבי אחרי הסיסמאות הרדודות של "צדק חברתי". מספיק שכל אחד מאיתנו יביט סביבו. משפחה ממוצעת בישראל חיה היום ברמה גבוהה יותר מאשר במרבית מדינות אירופה. לצעיר ממוצע בישראל היום יש הרבה אפשרויות להתקדם כאן, וכל מה שצריך זה סבלנות ונכונות להשקיע ולעבוד קשה. זה מה שאנו עשינו, וזה מה שכל אחד יכול לעשות כדי לחיות טוב יותר. ההבדל היחיד בין דורי לדור הנוכחי הוא ברמת הפינוק. הצעיר הממוצע היום מפונק יותר, חסר סבלנות ואינו מוכן להשקיע את שעות העבודה הארוכות הדרושות כדי להסתדר ולהתקדם כאן. במקום להתלונן ולהאשים את המדינה בקשייהם, רצוי שהצעירים של היום ילמדו משהו מהצעירים של אתמול ושלשום, ויתחילו לעבוד קשה.
היום שבו ילדיהם או נכדיהם של אלה שמניפים עתה שלטים בנוסח "היגרתי לברלין וכיף לי!" יחזרו לארץ, יגיע במוקדם או במאוחר. בעוד זמן לא רב, בן של מהגר טורקי שבינתיים תפס בעלות על גרמניה יאמר לבן של הישראלי היורד "נא לא לגעת בפירות". השאלה היא כמה זמן ייקח לישראלי להבין את הרמז.
