שנת-הלימודים האקדמית נפתחה השבוע,ואחת השאלות הנשאלות הינה: נחיצותה של הבחינה הפסיכומטרית בעידן הנוכחי.
למבחן הפסיכומטרי יש שתי מטרות עיקריות: א. למיין בצורה אוביקטיבית את תלמידי התיכון המעוניינים ללמוד במוסדות אקדמיים.
ב. השלמת פערים של תלמידים אשר לא הצטיינו בתיכון במקצועות הבסיס כגון: אנגלית, לשון עברית, ומתמטיקה.
הבעיה של המבחן נעוצה בכך ששיטת ההימור הנהוגה בה לא יכולה לנבא במדויק את סיכויי ההשתלבות של תלמידים שונים במערכת האקדמית.
הסוגיה המופיעה ברפורמת פירון כזכור, לפי רפורמת פירון, חלק מן התלמידים יוכל להתקבל לפי תעודת הבגרות, אשר תשמש אופציה נוספת לקביעת תנאי קבלה לפקולטה זו או אחרת.
מדובר בשיטה לא טובה אשר תוביל לכך שתלמידים בעלי אמצעים ומוכשרים פחות יתקבלו לפקולטה מסוימת, בעוד אדם מוכשר וחסר-אמצעים לא יוכל להתקבל מסיבה זו לאותה פקולטה.
כך נפספס תלמידים מוכשרים ונעמיק את הפערים הסוציו-אקונומיים, ואת ההבדל בין מרכז לפריפריה.
הפתרון הרצוי לבעיה לכן, רצוי שכל פקולטה תקבע בנפרד תנאי-סף ותחבר מבחני משווה אשר יכילו בתוכם את הידע אליו נדרש הסטודנט העתידי בבואו ללמוד מקצוע זה.
כך יוכל כל תלמיד לדעת איפה הוא עומד, ומה הוא צריך לשפר לקראת ההשתלבות האפשרית בפקולטה כזו או אחרת.
אין ספק שהדרישות הנדרשות מסטודנט המתעתד ללמוד משפטים שונות מן הדרישות הנדרשות מסטודנט המתעתד ללמוד מדעי- החברה. הגיע הזמן שנחשוב "מחוץ לקופסה" ולא נהייה שבויים בידי כללים אלו או אחרים אשר יסיגו את המערכת האקדמית מאה שנות דור.
