תוכנה המדויק של "תרבות הדיון" ותכליתה טרם הוגדרו כל צורכם במשפטנו. על דרך ההכללה ניתן לומר, כי תרבות הדיון עניינה,
בראש ובראשונה, בהתנהלותם הראויה וההולמת של השופטים ועורכי הדין בגדרו של הליך משפטי המתנהל בפני בית המשפט.
כללי תרבות הדיון הנוהגים אצלנו ניזונים ממקורות שונים ונפרדים. הם מוסדרים הן בהוראות החוק (כגון החוק לתיקון סדרי הדין) חקירת עדים (תשי"ח - 1958) המכוונות לשופט, הן בכללי האתיקה (כגון כללי האתיקה לשופטים, התשס"ז - 2007, וכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו - 1986), והן בכללים בלתי כתובים על אודות התנהגות "הולמת" או "בלתי הולמת", "ראויה" או "בלתי ראויה", שנתגבשו במשך השנים.
ייחודה של תרבות הדיון מתבטא בכך, שהיא שואפת לאחד ולכנס תחת קורת גג משותפת אחת את כל הנורמות המשפטיות החלות על היחסים שבין השופטים ועורכי הדין בגדרי ההליך השיפוטי: יחסו של השופט לעורכי הדין (כמו גם לצדדים, לעדים ולציבור הנוכח בהליך); יחסם של עורכי הדין לשופט ויחסיהם בינם לבין עצמם (כמו גם יחסם למשתתפים האחרים בהליך או לציבור).
בין השופטים לציבור תפיסה ייחודית זו של תרבות הדיון, המבקשת למזג בתוכה את הנורמות שעניינן ביחסים ההדדיים שבין השופטים לציבור (לרבות מתדיינים ובאי-כוחם), מוצאים אנו כבר בתלמוד: "...כתוב אחד אומר (דברים א', ט"ז) 'ואצוה את שופטיכם בעת ההיא', וכתוב אחד אומר (דברים א', י"ח) 'ואצוה אתכם בעת ההיא'. אמר רבי אלעזר אמר רבי שׂמלאי: אזהרה לציבור שתהא אימת הדיין עליהן, ואזהרה לדיין שיסבול את הציבור. עד כמה? אמר רבי חנן ואיתימא רבי שבתאי: כאשר ישׂא האוֹמֵן את היונק". (סנהדרין ח', ע"א).
הגם שהתלמוד נוקט לשון שונה ביחסו של הציבור לדיין ("אימה") לעומת זה של הדיין לציבור ("לסבול"), ברי כי מדובר בחובות הדדיות - כבוד לדיין מזה וחיבה למתדיינים מזה - המובאות שתיהן באותו ציווי תלמודי.
בכך שהיא חופנת תחת כנפיה את כל ההוראות והכללים - הכתובים והבלתי כתובים כאחד - שעניינם בהתנהלות הראויה בהליך המשפטי, מגבירה תרבות הדיון את מודעותם ומחויבותם של השופטים ועורכי הדין לחובות ההדדיות המוטלות עליהם, בבחינת יחסי גומלין, במסגרתו של ניהול ההליך על ידם - כל אחד בגדרי תפקידו וממקומו הוא: השופט כמנהל המשפט מכס המשפט, ועורכי הדין כמופקדים על ניהול התביעה או ההגנה מעמדתם הקדמית בזירת ההתדיינות.
כינוסם של הכללים כינוסם של כללי האתיקה לשופטים ולעורכי דין תחת קורת הגג המשותפת של תרבות הדיון, יש בו כדי לסייע בהשגת מטרותיה המגוונות של תרבות הדיון, ובכללן: קיומו של הליך הוגן, השלמת בעל הדין עם תוצאה שאינה לרוחו והגברת אמון הציבור במשפט. היטיב לבטא זאת עו"ד דרור ארד-איילון, יו"ר ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין, באומרו כי תכליתה
של תרבות הדיון היא:
"לאפשר רב-שיח ענייני, שבו כל משתתף מקבל הזדמנות הולמת להציג את עמדתו והכל מכבדים את מעמדו של בית המשפט כפוסק ומכריע. ההנחה היא שבדיון ענייני ותרבותי מקבל כל בעל דין את יומו, והוא יכול להשלים עם התוצאה גם אם היא פוגעת בו, ואף אם הוא חושב שהיא שגויה. מנגד, דיון פרוע וצעקני מותירה תחושה של כל דאלים גבר, ואף תחושה של שרירותיות בהכרעות . מכאן שתרבות דיון ויחסים מקצועיים נאותים הם מיסודותיו של ההליך ההוגן, והם מהווים נדבך חשוב באמון הציבור במשפט (לא רק בשופט אלא במערכת המשפט שעורכי הדין הם חלק ממנה".
יפים לכאן גם דבריו הנכוחים של עו"ד אשר אקסלרוד, יו"ר ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין: " ראוי לכולנו - עורכי דין כשופטים - לשאוף לרמת שיח אדיבה ותרבותית ככל הניתן ... הכל חייבים בהקפדה על תרבות דיון ראויה, איכותית, שיש בה לכבד את עיסוקנו".
אכן, תרבות הדיון היא בבחינת "האסתטיקה של האתיקה", בגלמה את הפן היפה שבמקצוע עריכת הדין ובמלאכת ניהול המשפט. ברם, תרבות הדיון איננה רק עניין של אתיקה ואסתטיקה, אלא בגדר תנאי חיוני לקיומו של הליך הוגן ולעשיית משפט צדק.
לא רק הצדק הטבעי בדונו בחובה המוטלת על השופט בגדר מילוי תפקידו השיפוטי, אומר הרמב"ם: "מצות עשה לשפוט השופט בצדק, שנאמר" 'בצדק תשפוט עמיתך'" (משנה תורה, הלכות סנהדרין, פרק כ"א, הלכה א'). שואל שם הרמב"ם "אי זהו צדק המשפט", ומשיב: "זו השויית שני בעלי דינין בכל דבר, לא יהא אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך, ולא יסביר פנים לאחד וידבר לו רכות וירע פניו לאחר וידבר לו קשות. "לא יהיה אחד יושב ואחד עומד אלא שניהם עומדים, ואם רצו בית דין להושיב את שניהם מושיבין, ולא יישב אחד למעלה ואחד למטה אלא זה בצד זה". (שם, הלכות א', ג').
עשויה להישמע כאן הטענה, שבמובאה זו נתכוון הרמב"ם לחובה משפטית, בבחינת "כללי צדק טבעי", שהפרתם עלולה להביא לביטול פסק הדין, ולא ל"תרבות הדיון", שהיא - כך על-פי הטענה - עניין אתי, "ראוי" ו"רצוי", אך לא "מחויב". אין בידי להסכים לטענה זו.
משעה שמקובל עלינו כי תרבות הדיון ואתיקה של שופטים ועורכי דין הם מיסודותיו של ההליך ההוגן, ממילא יש לראות בהם נורמות משפטיות שמטרתן עשיית משפט צדק. עם זאת, ברי כי לא כל הפרה של חובת תרבות הדיון תביא לביטולו של הדיון הפגום או תוצאותיו, אלא כל מקרה ייבחן לגופו על-פי מכלול נסיבותיו.
