הצעת החוק שמקדם משרד המשפטים -
הזוכה לתמיכתם הגורפת של שופטי ושופטות בתי-המשפט ובתי-הדין בישראל - לפיה ניתן יהיה לחסום דרכם של מי העושים שימוש יתר בהליכים משפטיים והמכונים
"תובעים סדרתיים", מעוררת בעיה קשה של פגיעה קשה בזכות הגישה החופשית לערכאות משפט. בשורה ארוכה של פסקי-דין, קבעו בתי-המשפט -
ובראשם בית משפט העליון, עצמו! - כי זכות הגישה לערכאות, הינה זכות מהותית, המגיעה כדי זכות יסוד. מוזר ותמוה הוא הדבר, בלשון של המעטה, כי דווקא השופטים והשופטות, האמורים להגן על זכותם של אזרחי המדינה לשטוח עצומותיהם ותעצומותיהם בפני בתי-משפט ובתי-דין בישראל, ללא כל הגבלה -
ולעיתים לאפשר להם להגיש תביעות ללא תשלום אגרה, מחמת חסרון כיס - הם הם המנסים למנוע מתובעים מלהגיש תביעותיהם לבתי-משפט ואפילו מדובר במי שהמערכת מכירה בהם שהינם
"טרדנים מקצועיים".
אי-אפשר שלא להיזכר, בהקשר ובהדבק דברים זה, בסיפור המפורסם על האם חסרת הניסיון, השופכת מי האמבט לאחר רחיצת תינוקה, יחד עם תינוקה, אל מחוץ לחלון. האם תמו ופסו דרכי מניעה למניעתם של תובעים סדרתיים, מלהטריד מערכת בתי-המשפט בישראל? האם לא ניתן להטיל הוצאות משפט גבוהות על מי שמטריד, ללא כל צורך, המערכת המשפטית? האם אי-אפשר להתנות הגשת תביעה נוספת בידי תובע סדרתי, החוזר ומגיש אותה תביעה -
פעם אחר פעם - בכך, כי קודם להגשת תביעה נוספת וחדשה, באותו עניין, יחויב הוא לשלם את הוצאות המשפט ושכר טירחת עורך-הדין, שנפסקו לזכותו ולחובתו, בהליך הקודם? למה לחסום ולסגור, באופן גורף - ובחקיקה! - הפתח והדלת בפני תובעים סדרתיים ותובעים בכלל, שעה שקיימות דרכי מניעה, חריפות פחות?
תמוה הוא הדבר, כי דווקא במאה ה-21 נזקקים שופטי ושופטות בתי-המשפט ובתי-הדין בישראל, לעזרתו של המחוקק, כדי לחסום תובעים יצוגיים,
שעה שההלכה הפסוקה, היוצאת מבית מדרשם שלהם, מרחיבה, דווקא, זכות הגישה לערכאות. דומה הדבר למי הנוהג ברכבו ולוחץ על דוושת הגז ועל המצמד, בו זמנית. על דרך זו לא תהיה תפארתה של מערכת המשפט בישראל, בכל הכבוד הראוי. ראוי הוא הדבר, כי מי המקדמים יוזמת חקיקה זו - בין בהנהלת בתי-המשפט ובין במערכת בתי-המשפט, גרידא - יחדלו, על אתר, מקידום הצעת חוק בלתי ראויה, בלתי חוקתית והפוגעת בזכויות יסוד של כלל אזרחי המדינה, בכל הכבוד הראוי.
יוזמה זו של הנהלת בתי-המשפט להגביל זכות הגישה החופשית לערכאות של מי המוגדרים "תובעים יצוגיים", משתלבת עם ההצעה, הבלתי ראויה, שהוצעה מטעם הנהלת בתי-המשפט והנבחנת, עדיין, במשרד המשפטים, למנוע הפגנות של אזרחים, אל מול ובסביבות בתיהם של שופטים ושופטות בישראל. מתברר, בכל הכבוד הראוי, כי הלכה פסוקה, לחוד ויישומה של הלכה פסוקה זו,
באשר להתנהלותם השוטפת והיומיומית של שופטי ושופטות בתי-משפט ובתי-הדין בישראל, לחוד. אי-אפשר, שלא להתרשם מכך, כי בהתנהלותה זו של מערכת המשפט וכלל שופטיה ושופטותיה, משדרים הם גישה ואמירה, כאילו דמם אדום יותר מדמם של אחרים. התנהגות והתנהלות שכזו, מצד מערכת המשפט בישראל, עלולה - בכל הכבוד הראוי - ליצור עוינות יתרה והתנכרות של ציבור האזרחים הנזקקים לקבלת השירות המשפטי ממערכת בתי-המשפט.
מן הראוי לחזור ולצטט מדבריו של נשיא בית משפט העליון, לשעבר, פרופ'
אהרן ברק, לפיה למערכת המשפט אין חרב ואין לה גם ארנק. כל שיש לה הוא אמון הציבור
ובלעדיו אין לה כל קיום, משל עצמה. דומה כי דברים חריפים, אמיתיים ונכונים אלה של נשיאו, לשעבר, של בית משפט העליון, לא נטמעו ולא נקלטו, בתוככי המערכת המשפטית גופה. דברים אלה נפלו על אוזניים ערלות. לא פעם ולא פעמיים, מתחנו, במדורנו זה, ביקורת על כך, כי מערכת המשפט ושופטיה, יודעים לצטט המשפט של שופט בית משפט העליון, לשעבר, בארה"ב, לואיס דמביץ ברנדיס, לפיו: "אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר, ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר", אך אינם מיישמים אותו, בכל הכבוד הראוי, כלפי עצמם. משפט זה הינו נכון ותקף, במיוחד, בכל הקשור להתנהלותה של מערכת בתי-המשפט, עצמה.
מדינת ישראל הצועדת בטח, בתחומי העשייה הטכנולוגית ומהווה אחת מהמעצמות העולמיות הגדולות ביותר, בתחומי הננו-טכנולוגיה, היא מדינה - שבמאה ה-21 - אין בה מקום, בכל הכבוד הראוי, למיוחסים ולבעלי זכות יתר. אין כל סיבה שמערכת בתי-המשפט ושופטיה, יקבלו "חסינות", כמו-גם יקבלו הם "הגנת יתר", שאינה מנת חלקם של אזרחים מן השורה. כפי שחופש ההפגנה וחופש התהלוכה, הוכר כזכות יסוד, בידי שופט בית משפט העליון (כתוארו אז), אהרן ברק, בפסק-הדין בעניינו של צבי סער וכפי שזכות הגישה לערכאות הוכרה, כזכות המגיעה לדרגה של זכות יסוד בפסק-דין ארפל, כך יש להבהיר למערכת בתי-המשפט ולשופטיה, בכל הכבוד הראוי, כי אל להם לפגוע בזכויות יסוד אלה. אל להם, לשופטי ושופטות ישראל, לחפש
"מטריית הגנה חוקית", בדרך של קידום ועידוד ייזום חקיקה, שתמנע הפגנה אל מול בתיהם וגם/או שתמנע הגשת תובענות לבתי-משפט, על-ידי תובעים יצוגיים.
דמם של שופטי ושופטות בתי-המשפט ובתי-הדין, בישראל, אינו סמוק - בכל הכבוד הראוי - יותר מדמו של ראש ממשלת ישראל,
בנימין נתניהו. כפי שכל שופט, לא יימנע מגורם פוליטי אופוזיציוני לממסד, להפגין נגד ואל מול בתיהם של ראשי ממסד שולט ושליט זה, כך אין כל סיבה למנוע הפגנה, בידי אזרח ממורמר, זה או אחר, אל מול ביתו של שופט, שלדעתו גרם לו עוול, בפסיקותיו נגדו. דווקא, עידודן של הפגנות אלה, יביא לחיזוקה של הדמוקרטיה הישראלית, הרכה בשנים,
אין הדבר מצדיק כמובן, הפגנות אלימות וגם/או חציית קווים אדומים. אולם עם זאת, אין הדבר מצדיק את שלילת חופש ההפגנה והתהלוכה. האם ציינו, כבר, קודם לכן, כי אין מקום לשפוך התינוק יחד עם מי האמבט.
עצם העובדה שמערכת המשפט מנסה לקדם חקיקה שתבוא "להגן" עליה, מראה על חולשתה של מערכת משפטית זו. זאת ועוד. ונניח שהחקיקה הבלתי ראויה והבלתי דמוקרטית הזו, בכל הכבוד הראוי, תעבור שלבי החקיקה בכנסת. מי הוא זה שיחליט אם פלוני או אלמונית עברו על הוראות חוק זה? נכון. צדקתם. השופטים והשופטות עצמם! האם חושבת מערכת בתי-המשפט, כי דיונים משפטיים שהשופטים והשופטות, הינם צד ישיר להם, יגבירו את אמונו של הציבור במערכת המשפט? תמהני.
