בתור הצגה תקשורתית מצולמת למען ההיסטוריה, האירוע של הנחת אבן הפינה לנמל אשדוד החדש היה ממש מרשים. על-רקע מימיו הכחולים של הים התיכון שבמשך אלפי שנים כבר ראה הכול ואינו מתרגש משום דבר, ניצבו השחקנים הראשיים של המחזה: ראש ה
ממשלה בנימין נתניהו, שר האוצר
יאיר לפיד ו
שר התחבורה ישראל כץ.
לצדם, משתרעת על החול הרך "הכוכבת" - אבן הפינה השוקלת יותר משלושה טונות, ולידה ניצב "שופל" גדול, כבד משקל ובעל יכולת הנפה מרשימה, כשהוא נכון לקריאת מפיקי המחזה - "אקשן". ומעל כל אלה מתנוססת בגאווה רבה סיסמת השיווק הרעיונית של ההצגה: "צעד חשוב בהפחתת יוקר המחיה". ואז, נוכח המצלמות המתקתקות, החל להתגלגל המסר של התסריט.
נתניהו הטיח את הקטע המילולי שלו כאזהרה אל הכתובת של ועדי העובדים בנמלים: "תחרות היא נשמת אפה של כול כלכלה. כשיש תחרות הכול מתייעל והמחיר יורד. מול התחרות עומד קומץ בעלי עניין, שרוצים לשמור בידיהם את המונופול שהם שולטים בו, את היד על השלטר, את היכולת לשתק, אותה הם מנצלים לרעה. ולכן אנו בונים את הנמלים החדשים".
מלים יפות השמיע ראש הממשלה חובב המלים בנאום שהקריא מן הכתב, אבל לתוכן של הדברים שהשמיע הייתה משמעות מוזרה. אם מדינת ישראל זקוקה באמת לעוד נמלים כדי להתחבר לעורקי הסחר הבינלאומיים על-ידי יצירת קשר בין אסיה לאירופה, ואם באמת בניית הנמלים האלה תגרום לתחרות שתוביל להורדת יוקר המחיה, ואם באמת חושבת הממשלה שצריך להיאבק במונופולים הכוחניים השולטים במשק - מדוע לא דאגה, מבעוד מועד, לגבש תוכנית פעולה והמתינה עד לשביתה פרועה ששיבשה את הפעילות הכלכלית של המדינה?
כפי שהדברים נשמעו בטקס נראה כי הממשלה קיבלה את ההחלטה החשובה להקים שני נמלים חדשים - באשדוד ובחיפה - לא מטעמים של התפתחות כלכלית צופה פני עתיד, אלא רק כדי "להראות" לעובדים מי בעל הבית וכי היא לא תיתן להם לנצל לרעה את כוחם לשתק את העבודה החיונית.
תהיה אשר תהיה הסיבה להחלטה, האמת העגומה היא כי גם כאשר יושלמו עבודות ההקמה והנמלים יפעלו - וזה יקרה, על-פי התוכנית, רק בעוד עשור או יותר - המונופול הוותיק בנמלים ימשיך להתקיים וכוחו אף יגבר. רמז ברור לכיוון של התפתחות שכזו שיגר לידיעת הציבור מי שכלל לא נכח בטקס החגיגי - הלא הוא יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, האיש שקיבל את התפקיד בירושה מהיו"ר הפורש
עופר עיני.
וכה פסק את משנתו היו"ר החדש: "הרפורמה בנמלים חייבת להיות מוסכמת לטובת הציבור. לא נסכים להתנהגות חסרת אחריות שתמוטט את הנמלים הקיימים ותשפיע לרעה על כלכלת ישראל".
האמירה הזו של היו"ר, המקפיד כנראה על שמירת זכויות העובדים יותר מאשר על טובת המדינה, חייבת להיות ברורה לעובדים, לציבור וגם לממשלה. והמשמעות המאיימת הזו פשוטה: יש שליט במדינה והוא איננו הממשלה. כדי להוציא אל הפועל תוכניות ממשלתיות, יש לבקש את רשותו של בעל הבית - ההסתדרות - ולהגיע אתו להסכמות. כל "התנהגות אחרת" תיחשב בעיני בעל הבית הזה כמעשה "חסר אחריות" שארגון העובדים המוסמך לא יאשר אותו.
נוכח האיום הישיר והמשתמע הזה, כדאי לממשלה להתחיל את המו"מ ולהגיע להסכמות, כדי שאפשר יהיה לתפעל את הנמלים אי-שם בעתיד הרחוק. וכמו שכול אחד יודע מו"מ רציני דורש זמן. רק דבר אחד יכול לסייע להוציא את עגלת המונופול מן הבוץ - וזה כסף או שווה כסף.
בעבור תמורה הולמת, ולא רק מזומן בכיס, אפשר בקלות להגיע להסכמות. ותמורה נאותה ו"הוגנת" יכולה להיחשב כול אחת מן האופציות הבאת: היתר להעסיק בנמלים בני משפחה ומקורבים של עובדים - בלי כול הגבלה; נטילת סמכויות ניהוליות מידי הנהלה שתמנה הממשלה ומסירתן לידי הנציגים המסורים של ועדי העובדים; תשלומי שכר ותנאי עבודה חריגים בגובהם; מתן היתר לנהל עסקים פרטיים על חשבון הקופה הציבורית כדי להרוויח "קצת מהצד"; ועוד "משהו קטן" לקינוח - הזכות הבסיסית להתאגד במסגרת "ועד-על" שירכז את פעילות הוועדים השונים בכול הנמלים, כולל נמלי חיפה ואילת.
ביום שבו תיכנע הממשלה לדרישות האולטימטיביות של העובדים - והיא תיכנע מחוסר ברירה - שוב היא תעמוד בפני שוקת שבורה. אומנם היא תהיה הבעלים של נמלים משוכללים וחדישים שעלותם מיליארדים, אבל היא עדיין תהיה שבויה בידיהם של שליטי המונופול האמתיים - העובדים המאורגנים, הוותיקים והכוחניים, שינהגו במקום עבודתם כמנהג בעלים, בתמיכה הבלתי מעורערת מצד יורשיו של עופר עיני, כמובן.
